מלאכי א' 1–ב' 7 (כל המנהגים). ישעיהו ס"ה 23–ס"ו 2+ 10-5 (המלצה רפורמית כמנהג א"י הקדום)
לא נעים לקרוא את ההפטרה המסורתית לפרשת תולדות. דבריו של מלאכי יוצרים, בשם ה', הפרדה בין יעקב ועשיו. ויותר מכך, מלאכי אומר לנו שה' אוהב אותנו – גם כשכל המשך דבריו הם ביקורת על התנהלות הקרבת הקורבנות, ואת עשיו הוא שונא: אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר ה' וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ? הֲלוֹא אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם ה' וָאֹהַ֖ב אֶֽת יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי, וָאָשִׂ֤ים אֶת הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ (מלאכי א' 3-2)
אי אפשר לקרוא את הפסוק "ואת עשיו שנאתי" בלי לחשוב על המדרש שקובע, שבפגישתם (העתידית מבחינת פרשות השבוע) עשו ויעקב לא מתחבקים ומתנשקים כנאמר בפרשה, אלא שעשיו מנסה לנשוך, והתפיסה המחוברת אליה: ידוע, קבוע ובלתי ניתן לשינוי שעשו שונא ליעקב.
אז בין שנאת ה' לעשיו, ושנאת עשיו לישראל – אפשר לסגור את הבאסטה וללכת הביתה. באמת אין שום אפשרות לשום דבר אחר חוץ מלהיות תמיד במלחמה.
אבל לא רק דעתי לא נוחה מהפטרת תולדות המוצעת לנו. נוסח א"י הקדום מציע לנו אפשרות אחרת. ישעיהו ס"ה 23- ס"ו 2 + 5-10.
והנה לפנינו הצעה אחרת לגמרי – לֹ֤א יִֽיגְעוּ֙ לָרִ֔יק וְלֹ֥א יֵלְד֖וּ לַבֶּהָלָ֑ה כִּ֣י זֶ֜רַע בְּרוּכֵ֤י ה' הֵ֔מָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם אִתָּֽם׃…זְאֵ֨ב וְטָלֶ֜ה יִרְע֣וּ כְאֶחָ֗ד וְאַרְיֵה֙ כַּבָּקָ֣ר יֹאכַל תֶּ֔בֶן וְנָחָ֖שׁ עָפָ֣ר לַחְמ֑וֹ לֹֽא יָרֵ֧עוּ וְלֹֽא יַשְׁחִ֛יתוּ בְּכׇל הַ֥ר קׇדְשִׁ֖י אָמַ֥ר ה'׃ (ישעיהו סה 23, 25)
האפשרות לראות, ליצור ולהאמין בעולם אחר שאין בו יריבות שאינה ניתנת לפתרון, הרואה בכל צאצאי ה' ברוכים, והמקווה לעולם טוב כל כך עד זאב וטלה שרועים יחד – תלויה תמיד במעשינו.
כואב לי שהמסורת בחרה במלאכי להפטרה הזו. כואב לי שכל שנה המילים המצמצמות, המגבילות, המחייבות שנאה ויריבות חוזרות על עצמן ברגע משמעותי של תפילה ולימוד.
אבל גם אם נקרא את מלאכי וגם אם נקרא את ישעיהו, חובה עלינו לזכור ולפעול – שגם את המסורת לקרוא אחד או את השני יצרו אנשים. הבחירה לשנוא או לאהוב היא שלנו. האחריות להזכיר את האפשרויות כיצד לראות את העולם וכיצד לפעול בו היא תמיד שלנו.
שיהיה בנו הכוח לדמיין, לחפש וליצור את הטוב שבכוחנו להביא.
שנדע לראות את הטוב, ולחפש את האפשרויות.
שבת שלום