הפטרה זו היא חלק מ'שבע הפטרות הנחמה' שבין תשעה באב, יום חורבן הבית, לראש השנה. ההפטרות הנקראות בשבתות אלו נבחרו על מנת ליצור דינאמיקה שמובילה את הקהילה לקראת ראש השנה, יום הדין, ובשיאו קבלת עול מלכות שמיים. לכן, מקובל שלא לקשור חוט רעיוני בין הפטרות הנחמה לבין פרשות השבוע הצמודות להן. יחד עם זאת, סמיכות הקריאה במהלך תפילת השבת בין פרשת התורה לבין ההפטרה יוצרת בהכרח קשר חוויתי בין שני המקורות. לכן, בין אם נרצה או לא נרצה, פסוקי ההפטרה, שכולם מלאי רוח אופטימית, עומדים אל מול פרשת "כי תצא", שכולה אוסף חוקים ודינים – חלקם חמורים ומעוררי בַּלָּהָה ודינם מות, דוגמת בן סורר ומורה, האונס את הנערה ואחרים, אולי קלים יותר לקבלה, ועיניינָם הסדרת היחסים בין האנשים בעלי העמדה, הכוח, העושר והרכוש – האדונים, לאלו הנתונים תחתם. לדוגמה: בין הלוחם הלוקח בשבי אשה "יפת תואר", בין המעביד והפועל הנתון למרותו, בין המלווה ללווה, בין הבעל לאשתו, ובין האדון והעבד. לכן, הַעֲמָדָה של הפרשה לצד ההפטרה מבליטה את הזרוּת ביניהן. הזרות הזו עצמה הופכת לנוכחות טורדנית הדורשת התבוננות מהקורא ומהמאזין. גם דחיית הקשר בין שני הטקסטים דורשת מאיתנו מודעות למתח ולכוונה. לכן, מיני ובי, דחיית הקשר היא הכרה במתח עצמו. אל מול הצרימה בין התכנים של שני המקורות עומד הפרשן בפני הכרעה עקרונית. האם יאחז בשניים יחדיו ויחפש רעיון מסדר-שני, כלומר, יאתר מצע רוחני משותף לפרשה ולהפטרה, או יתרכז בהבנה פרטנית של הפרשה לחוד וההפטרה לחוד. אני נוטה לבחור באפשרות הראשונה, לנסות לבחון את הטקסטים השונים האלה כמכוננים אירוע חוויתי ותודעתי אחד אצל השומע והקורא. שניהם נוטלים חלק בבניית חווית השבת של המאזין-הקורא. גם אם לא היה עקרון מהותי קודם שיצר את החיבור בין השניים מלכתחילה, הרי שנוכחותם מחייבת את המתפלל ואת הפרשן לְאַתֵּר, או ליצור, את המסד המשותף. מהו אם כן, העקרון שמעמיד את שני הטקסטים הללו יחדיו?
ברמה הפשוטה ביותר ניתן לטעון שהקשר בין הפרשה להפטרה מדגיש את ההתניה שבברית בין אלוהים לעם ישראל – במידה ועם ישראל יקיים את חוקי התורה, דוגמת אלו שבפרשה, מובטחת לו גאולה כדברי הנביא "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (שם, 11). תנאי זה עובר כחוט השני בספר דברים ודי להזכיר את הפסוקים הפותחים את פרשת 'עקב' – "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". מהלך זה אינו מעלה תובנות שמהדהדות מן הטקסט האחד לשני באופן שמעמיק ומרחיב כל אחד מהם. אנו זקוקים לנקודת מבט החודרת לפרטים שבתוך הטקסט.
הפרשה מתחילה בפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה…"(דברים, כא, 10-11). מכאן והלאה מפרטת התורה את הדרך בה צריך האיש לנהוג באשה שלקח בשבי. על הפסוק הזה אומר המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיכו של הבעל שם טוב מייסד החסידות (1772-1710) "כי תצא, אתה האדם, מדביקות הש"י (השם יתברך), בוודאי תבוא למלחמה, ר"ל (רוצה לומר) לעולם הפירוד ששם המלחמה". המגיד קורא את הדינים הללו כתיאור של מאבק פנימי בנפש האדם, מעין פסיכודראמה העוסקת במתח בין הדביקות הרוחנית של האדם באלהים, מקור כל המציאות, לבין "עולם הפירוד". בתוך הגשמיות (עולם העשיה). "היציאה למלחמה" היא הפרידה של האדם מדביקות באלהים. ירידה רוחנית ברמת הדביקות היא "המלחמה" הנרמזת בפסוק "כי תצא למלחמה", ועם "היציאה" משתנה נקודת המבט של האדם על המציאות. במצב של "יציאה", כלומר של ירידה רוחנית, האדם נשבה בקסמי הגשמיות. זהו מהלך נורמאלי של הלוך וחזור, של תנודה נפשית בין עליה רוחנית ודביקות באלהים לבין ירידה אל העולם הזה. התנודות האלה הן חלק בלתי נפרד מחיי האדם. בן האדם אינו יכול להיות נתון כל כולו בדביקות רוחנית מתמדת. לכן, ממשיך המגיד "אינך רשאי להתייחס ללקיחת האישה יפת התואר בשבי כלקיחה להנאתך ח"ו (חס וחלילה), אלא אם כן באה כנגדך פתאום, [אז] תעשה הכל לאשה, כ"ש [כמו שנאמר] "עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה. (ויקרא א 10). ר"ל להעלות ניצוצות למעלה היינו שתדבק מחשבתך בשורש המידה העליונה כנודע" (עפ"י מגיד דבריו ליעקב, מהדורת אופנהיימר, טו, עמ' 30). כלומר, גם במצב רוחני נמוך יותר, מצב שבו היסודות הגשמיים מושכים את לב האדם, עליו לרתום את האנרגיה של המשיכה הגשמית לשם עליה רוחנית. עליו להפוך את היופי הגשמי המתבטא במשיכה העזה אל אִשָּׁה יְפַת-תֹּאַר, לקרבן "עֹלָה אִשֵּׁה" לה' (במדבר, כח). שכן, גם בתוך עולם "היש", בתוך העולם הגשמי, ישנה נוכחות אלוהית אין-סופית, אלא שהיא נסתרת וממוסכת. על האדם להתבונן ולנסות להבין את האחדות האלהית הנסתרת בתוך הממשות הגשמית, המסומלת בפרשה שלנו על-ידי הביטוי "אשה יפת-תואר". צר המקום כדי לתאר את מלוא המשנה המיסטית של המגיד, אך די בדברים אלה על-מנת לעודד אותנו לקרוא את הפרשה לא רק ברמת הפשט – רשימת דינים, אלא גם כפסיכו-דראמה המכוונת אותנו במסע רוחני. המשנה של המגיד אינה מטיפה להתנתקות מהעולם הזה באמצעות ביטול והתכחשות מוחלטת מהרמה הגופנית של ההוויה ושל החיים ואיון עצמי. כפי שרון מרגולין מראה בספרו מקדש האדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, הנוכחות של האלוהי באנושי אכן מותנה "בצמצום האני הדבק בגשמיותו", אך "אין הכוונה לטעון שביכולתו של האדם לפרוש מן הגשמיות ולחיות בעולם העליון, אלא לחוות, במקרה הטוב ולאחר הכנה מתאימה, רגעים של על-זמניות. ההוראה היא לא לפרוש מן הגשמיות אלא לצמצם אותה במידת האפשר, כל עוד צמצום זה אינו פוגע בחיוּת עצמה או הופך, למשל, מקור גאווה" (שם 214) .
העקרון הפרשני של המגיד בעניין "אשה יפת-תואר" חל גם על הקשרים שבין הטקסט של הפרשה ושל ההפטרה. הטקסט של הפרשה רצוף דינים הקשורים להתנהלות בעולם הגשמי, עולם היצרים, הכוח, והאדנות הכלכלית. מנגד, פרק ההפטרה מתאר מצב של גאולה. במצב זה אלהים שב ומתאחד עם רעייתו, 'כנסת ישראל', "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'"(ישעהו נד, 10). דווקא התעקשות על קריאת ההפטרה כטקסט קשור לפרשה מעודד אותנו לבחון את הדינים המפורטים בפרשה גם ככאלה המכוונים לדינאמיקה המתחוללת בנפש האדם. דברי המגיד ממזריטש פתחו לנו צֹהר לבחון את כל פסוקי הפרשה כמבטאים את המתח שבין האלהי לגשמי, בין העולם הזה, על ביטויו השונים, לבין האידיאל של חיי גאולה. ההתעקשות, מצד אחד, לקרוא את ההפטרה כקשורה לפרשה, ולא לצמצם את המרחק בין שני המקורות מצד שני, מחולל בנפשו של הקורא 'רצוא ושוב' בין הגשמי לאלהי. מחייב את העולם הזה תוך כדי התנייתו באלוהי. בשבת זו, שבת "כי תצא", אנו לא נקראים להכחיש את היצר אלא להכיר בו, לראות את פעולתו בנו, ולרתום את כוחו לעליה רוחנית.