שמואל ב' כ"ב 51-1 (אשכנז וספרד) יחזקאל י"ז 22- י"ח 32 (תימן ואיטליה)
יחזקאל י"ז 22 – י"ח 4 + 32-27 (הצעה רפורמית)
ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי … יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי … יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי. כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי … וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו. (שמואל ב כב, 21-2)
פרשת "האזינו" היא אחרונת הפרשות הסדירות, הנקראות במהלך שבתות השנה. לאחריה תבוא רק פרשת "וזאת הברכה" הנקראת בשמחת תורה, בין כשהחג חל בשבת בין ביום חול. זמנה של פרשת "האזינו" הוא השבת שלפני חג הסוכות, העשויה לחול לפני יום הכיפורים או, כשבשנה זו, בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. ואז היא זוכה להפטרה משלה, הפטרה המפרשת את השירה הגדולה שבה בשירה גדולה משלה.
נפתח בשירת הפרשה. משה יודע שהוא עומד ערב סיום חייו והשלמת תפקידו כמנהיג העם, כמביא לו את דבר האל וכנושא דברו אל האל. עתה מוטל עליו להעניק לעם צידה אחרונה, תורת-חיים שתישמר בפיו בימים, בשנים ובדורות הבאים. הוא בוחר בשירה, בשל כוח מילותיה לעמוד בטלטלות הזמן ולעבור מפה לפה ומדור לדור בלא תלות בהקשבה למשמען ולתוכנן. בבוא היום, תצוץ משמעות זו של המילים ששרנו, תכה בנו ותפרש בכנות ובעוצמה את המציאות העלולה להיראות לנו חסרת פשר ומזעזעת. במובן זה, שירת "האזינו" היא מעין תמציתה של התורה שבכתב, שבמילותיה המדויקות הנשמרות ומועברות מדור לדור, פותחת פתח לפרשנות, להגות, לאמונה ולמצווה שתהיינה נכונות בכל עת ועת.
שירת "האזינו" קשה היא עד מאוד; בכלל, ועוד יותר מכך כאקורד הסיום (כמעט) של התורה וכתמציתה. בליבה ההכרה בתהליך השחיקה, הניוון וההשחתה האורב לכל חברה, לכל תורה, לכל אמונה. גם לעם שיצא ממצרים ובא בברית עם אלוהי החירות והצדק.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי … כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ … ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר … וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ … צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם … כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, 29-1).
תולדות העם וההתנסות בעבדות וביציאה לחירות אינם ערובה להתנהלותו לאורך הדורות. ובמונחי ימינו: כיבוש גאוותני ואכזרי, כלכלה נוגשת ועושקת, אובדן הענווה והסולידריות, הבגידה במצוות אהבת האדם ואהבת אלוהים, ניצול ציני של הטבע הגווע; כל אלה לא רק עושים פלסתר את מורשת הברית, אלא אף מסכנים את עצם הקיום, את עצם נוכחות האל בחיינו. סופם הרס ואבדון. השירה אינה יכולה להציל מכך, רק להזכיר לעם החוטא והסובל מאין בא, לאן הוא מוליך את אחריתו ולפני מי יערוך דין וחשבון על כל אלה. התקווה היחידה הטמונה בשירה היא, שאי אז בעתיד האפל המצפה לעם, תפציע התשובה ותביא מידה של מרפא. "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, 43).
אל מול שירה קודרת זו מציבה מסורת ההפטרות את שירת דוד המלך, עת ניצל מידי אויביו מבית ומחוץ. הוא מביע את רווחת רוחו ונפשו ביד רחבה, מודה עליה בכל פה ומביע את אמונתו באל המגן עליו ומושיעו:
וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:
ממש כמשה בשירתו הקשה והנוקבת, כך דוד בשירתו הבוטחת והעולצת מבטא אמונה עזה בקשר העמוק בין מציאות חייו והמתרחש בהם לבין ידו המנווטת והמנהיגה של האל. כעס האל על אויביו ("עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ") היטה את הכף לטובתו והביא להצלתו ("וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק וַיָּהֹם"). אבל לא פחות מכך הוא מביע את בטחתו בכך שביסוד ההצלה עמדה לו צדקתו, שהאל השיב לו את גמולו כראוי לו ולמעשיו:
יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי. כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי. כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה. וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי. וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו:
אותו מערך אמונה פועל בשתי השירות. כפשטה זו האמונה בשכר ובעונש, בהשגחה הישירה של האל עלינו, בנות ובני האדם, ובהתנהלותה הראויה של ההיסטוריה. על פי דרכנו, שאמונה כזו בהשגחה ובצדקת ההיסטוריה עשויה להיות קשה וזרה לנו, זו האמונה במשמעות מעשינו, בנתינת הדין עליהם ובתוצאותיהם – לטוב ולמוטב. ההבדל הגדול בין השירות נעוץ בתודעת המשורר בדבר מעשי בני האדם. השירה האחת כולה קטרוג קשה; האחרת – בטחה בצדקת מעשיו וביושר דרכו של המשורר.
כיצד נבין שזירה זו של שתי השירות בידי המסורת. האם עומד בבסיסה לא יותר מרצון לרכך במעט את קושי הקריאה בפרשה, להציע מעט נחמה ורווחה? האם בעלי המסורת נאלצים אמנם לקרוא את הדברים שהתורה שמה בפי משה כמורשת לדורות, אך מבקשים לומר לציבור הסובל והנענה שלאמתו של דבר צדיקים אנחנו? לא בהכרח. שמא צריך להבין את השזירה הזו כמציבה באומץ לב אל מול שירת משה את שירת דוד; אל מול הקטגוריה הריאליסטית הקשה, ה"יודעת" שנחטא ונחטיא, נבגוד ונהרוס, את האופציה הריאלית לא פחות – שנהיה נאמנים, שנעשה ככל שלאל ידינו לקיים את הברית, להרבות חירות וצדק, שלום ואנושיות. גם לכך אנו מסוגלים, גם זה כוח אלוהי הטמון בנו מתוקף בריאתנו בצלם אלוהים.
ובאותה מידה, להציב אל מול שירת דוד את שירת משה. שירת דוד עלולה להתפרש בקלות רבה כל כך כצדקנית, יהירה ושטחית; כמזינה את אמונת השווא של רבים כל כך מהאוחזים בדת-ישראל שאנו צדיקים ומוסריים באשר אנו בני-ברית, שמאבקינו מבית ומחוץ הם מאבקים בין הטובים יראי ה' לרשעים המנאצים את שמו. האמונה הגורפת הזו מסוכנת, מעוותת ומנוונת. האמונה הגורפת ב"בֹר ידינו" ובכך שלא רשענו מדרדרת אותנו לתהומות. אל מולה ניצבת ההכרה שמנחילה שירת משה בכך שלא כך הוא, ששומה עלינו לתקן. באור זה ניבטת שירת דוד לא כמבטיחה את צדקנו אלא כמציבה אתגר ומצווה, אמונה ותקווה. אפשר לנו לשנות, בידינו לרפא, בכוחנו להרבות צדק וחיים. אל סיום המעגל השנתי של קריאת התורה ואל חג האסיף ניגש מתוך האופטימיות הריאליסטית, האמונה המְצַווה, שמנחילות לנו שתי שירות גדולות אלה, הנכרכות יחדיו בתפילתנו ומעצימות את חיינו כיחידים, כקהילות, כחברה וכעם.
שבת שלום וגמר טוב