המסורת, אמנם, מייחסת למשה את חיבור השירה הזו למשה, אך אין לטענה זו כל בסיס מדעי. יחד עם זאת החוקרים חלוקים לגבי זמן חיבורה. יש המתארכים אותה לימי השופטים (מאות 13-10 לפנה"ס) ויש המאחרים עד לאחר חורבן בית ראשון (מאה חמישית לפנה"ס). אך לא בזאת עסקינן. נתן כבוד למחקר או למסורת לגבי זהות המחבר או זמן החיבור והקשרו, ידונו בזאת האמונים על המחקר ההיסטורי והפילולוגי ותבוא עליהם, ועלינו תלמידיהם, הברכה. כאן אני מבקש להציב את השירה עצמה על הַכַּן. יש בשירה הזו מן הקלאסי, כלומר, מן הקול הנצחי שחודר מעבר לזמנים ומעבר למקום. אעז לומר שיש בשירה מסוג זה מן המכונן את הזמן והמקום, מן המרכיב את התודעה העצמית דרכה אנו מפרשים את המציאות סביבנו. כלומר, דבריה בכללם, ומשפטים בודדים שבתוכה, הפכו לחלק מהעדות שדרכה אנו מפרשים, מבינים, ובונים, את זהותנו כאדם יהודי ואת הזיכרון הקיבוצי של הציוויליזציה היהודית.
ביטויים כמו "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל–דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד') הנאמרים בהקשר של פטירתו של אדם ולווית המת, או להבדיל הפסוק "כִּי שֵׁם ה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ" (שם, ג') הנאמר בסדר קריאת התורה, הביטוי "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם, ז') הבא כדברי הדרכה וחינוך, או המשפט "כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", (שם, ט') חרוטים במסורת ושגורים בלשון הדובר העברי. אך גדולה מכל היא הפתיחה של השירה הזו אשר ממנה בא גם שמה של הפרשה כולה "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי–פִי". (שם, א') המשורר פונה ומדבר אלינו מתוך תחושת גדולה ומעומק סמכות הנשאבת מכך שדבריו אף פונים ליקום כולו, מן השמיים ממעל אל קצות הארץ מתחת. העולם כולו עד לשירה שמבטאת אמת על-היסטורית כלומר, אמת מיתית שנוגעת בטבע האדם ובפסיכולוגיה האנושית והקיבוצית של העם.
מהיכן שואב המשורר-הנביא את העוצמה השירית והסמכות להורות? מה אומרת השירה על מקור הכוח, התבונה והיצירה האנושית? המשורר אומר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי–דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי–עֵשֶׂב". (שם, ב') הנה, הַלֶּקַח (המסקנה ומוסר ההשכל) מן השירה הזו כמוהו כטל היורד מהשמיים וכמטר-סערה היורד על השדות. הסיבה לכוח הפועל בשירה נעוצה בכך שהדברים נאמרים בשם האלהים "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל–דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". (שם, ד') כיצד יתכן שבן-אנוש, גם אם הוא משורר-נביא, יכול לדבר, באופן שמבטא את דברי האלהים ממש כפי שהבריאה עצמה (טל, מטר, דשא, עשב) היא ביטוי של רצון האלהים?
כאשר המשורר שואל בזעם "הַלְ–ה' תִּגְמְלוּ–זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם"?! (שם, י') הוא מזכיר לנו כי אלהים "הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ". (שם, ו') בדברים אלה נעוץ הסוד להבנת היכולת של האדם להבין, להורות, ולנהוג על פי האמת ובהתאם לנכון. המשורר, אולי בניגוד לציבור שומעיו, יודע את קונו וזוכר את מכוננו. במה דברים אמורים? המילה "קָּנֶךָ" באה כאן במשמעות "יצר", "ברא" ו"עשה", והמילה "יְכֹנְנֶךָ" אינה רק חזרה נרדפת למילה "קנך" אלא גם באה במשמעות של "בָּרוּר", "אמתי" ו"מבוסס". (וראו אף דברים יג, טו'; שופטים טז, כט'; מלכים א ב, יב'). אמרתי למעלה שדברי השירה מבטאים את דברי האלהים כשם שהם מבטאים את טבע הבריאה, כלומר את רצונו של האלהים הבורא את העולם. אך יהיו אלו שיטענו כי דווקא רצון האלהים אליו אנו נדרשים לכוון הוא הדבר שמעל לטבע. כלומר, אנו נדרשים לכפות ולכופף את טבענו האנושי אל רצון האלהים. לדעתם קיים ניגוד מהותי בין הנטייה הטבעית של האדם לבין האמונה וההליכה בדרך מצוות האלוהים. בדרך זו ירצו אלה המחזיקים בתפיסת עולם זו אף לפרש את דברי משורר תהילים "טוֹב–לִי תוֹרַת–פִּיךָ מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף. יָדֶיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי; הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְוֺתֶיךָ". (תהילים, קיט, עב'-עג') כלומר, הם יראו ניתוק חד (disassociation) בין דרך הרצון והטבע האנושי לבין דרך התורה ומצוות האלהים. כאילו באנו לומר שבניגוד לשאר העמים ולעומת שאר בני האדם ההולכים בדרך הטבע, האדם מישראל הולך בדרך התורה. אך לעומתם נביט בדברי הנביא ישעיהו "כֹּה–אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ: אַל–תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ". (ישעיהו מד, ב') "ישורון" כלומר דרך הישר עליה נקרא שמו כל בן ישראל איננה כפיה מבחוץ אלא נביעה פנימית טבעית מולדת "מִבֶּטֶן". התורה, זהה לידיו המכוננות, הקונות, והמכוונות של האל הבורא. כאשר רצון האדם מכוון כראוי קורותיו סלולים וישרים.
על הפסוק משירת "האזינו" – "הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".( דברים, לב, ו') בעל ספר "מאור ושמש" הרב קולונימוס קלמן אפשטיין (1823-1751) אומר "אביך" הוא לשון רצון כמו "וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ" (ישעיהו מב, כד') שרצון השם יתברך בבריאת העולם היה למען יברא אותך שישראל הם המייחדים כל העולמות. " הוּא עָשְׂךָ", עשיה לשון תיקון שהוא תיקנך ויתקן אותך לעתיד לבא. "ויכוננך" לשון כיור וכנו וביאורו כמאמר הכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי [אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי]" )ישעיהו סו, א'( שישראל הם רגלי הַכִּסֵּא כבוד וצדיקים הם המרכבה, וזהו " וַיְכֹנְנֶךָ" שאתה הַכַּן [הבסיס] וההדום שלו. (מאור ושמש "האזינו" ד"ה דור) הדברים עמוקים וראויים להרחבה מעבר לניתן כאן. דבר אחד נציין והוא הקשר שמגלה הרב אפשטיין בין המילה "אביך" לבין המילה "אָבָה" במשמעות של "רָצָה". רצון האל הבורא מושקע בתוך האדם הנברא. כאשר האדם מכוון את רצונו ומחשבתו אל רצון הבורא, שהוא למעשה מושקע באדם מעצם טבעו, הוא הופך לְמָכוֹן – לְכִסֵּא לשכינה. הוא חי בהתאם לטבעו. טבע זה הוא, בחשבון אחרון, רצונו של האל ומקום משכנו. כפי שאומר משורר שירת "האזינו" "כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". (דברים לב, ט') ה' בחר באדם, בבני יעקב, להיות לו לנחלה. שם מקום מקדשו, לא בשמיים ממעל ולא בחבל ארץ, בעיר, או בבית אבן על הר זה או אחר. על מקדש-אדם זה נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". (שמות כה' ח') "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם ממש" (משה חיים מסדליקוב (1800-1742) דגל מחנה אפרים, 'כי תשא' ד"ה ולחשוב)
שבת שלום ושנה טובה