כל פסוק ופסוק בשירה עתירת דימויים זו ראוי לפרשנות מעמיקה, אולם הייתי מבקשת לבחון כמה פסוקים מתוך החלק השני, שבו מתואר השפע שהרעיף האל על עמו.
בפסוק 10 נאמר, בהקשר ליחסים שבין האל לעם: "ימצאהו בארץ מדבר". אברבנאל מקשה על פסוק זה ואומר: "מה היתה הסיבה שלא זכר הנה יציאת מצריים, שהוא החסד הראשון שקיבלו ממנו קודם בואם למדבר, והתחיל מהמדבר?". כלומר – מדוע ברשימת חסדיו של האל נפקד מקומה של יציאת מצרים, וכתוב בלשון כמעט סתמית – "ימצאהו בארץ מדבר".
החוקרת נחמה ליבוביץ' מציעה, שהנס הגדול שנעשה לעם הוא לא עצם הוצאתם ממצרים. היציאה ממצרים היא רק אמצעי בדרך למטרה האמיתית – מתן תורה. כפי שנאמר בספר שמות פרק י"ט, הפרק המקדים את מתן תורה ועשרת הדיברות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
על דבריה ניתן להציע פרוש נוסף: הנס האמיתי איננו נס חד פעמי, אלא ההמשכיות של הווית האל בתוך מחנה ישראל, הליווי שלהם בימי השיגרה, חינוכם.
ואכן, הפסוק שהזכרתי מספר שמות מופיע בהמשך פרשתנו, אולם בשינוי חשוב. נאמר בפסוק 11: "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו [על כנפיו]".
על פסוק זה כתב מרטין בובר: "בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן. הוא מעורר את הגוזלים לעוף, הוא מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל…לאחר מכן הוא פורש את כנפיו, ומושיב אחד מגוזליו על אברתו [על כנפיו], ונושאהו במרומי השמים, זורקהו וקולטהו, וכך הוא מלמדו את מעשה המעוף".
בספר שמות דובר על הבאה של העם ממצרים אל הר סיני, כדי לחזות בהתגלות האל. כאן מדובר, על פי פרושו של בובר, בתהליך ארוך ומורכב הרבה יותר. האל, בדמות נשר, מעורר את הגוזלים לעוף. מתוארת כאן תמונה ציורית, שבה הנשר זורק את הגוזל לשמים וקולט אותו שוב, עד שהגוזל לומד לעוף. במילים אחרות – האל לא מצפה מן העם רק להיות צופה פאסיבי, אלא מלמד את העם לעוף, תרתי משמע.
זהו תהליך הרבה יותר קשה. כאשר אנו נותנים לגוזלינו – ילדינו, הכפופים אלינו בעבודה, פרוייקט שהתחלנו לפתח – כאשר אנו נותנים להם לעוף, עלינו לעבור בהדרגתיות למצב בו הם לא יצטרכו את עזרתנו, ואנחנו, בלשונו של בובר, נזרוק אותם לשמים ולא נצטרך לקלוט אותם יותר. מפני שהמצב הרצוי הוא, כמובן, שהגוזלים יעופו בכוחות עצמם.
הבעיה היא, שברגע שהגוזל עף בכוחות עצמו, אין לנו עוד שליטה עליו. לפחות לא שליטה מוחלטת. אנחנו רוצים לעודד עצמאות, אבל צריכים להיות מוכנים למחיר. והמחיר הוא, כדברי הפרשה: "וישמן ישורון ויבעט". ישורון הוא כמובן אחד מכינויי עם ישראל. העם השמין מכל השפע והטוב שהשפיע עליו האל – ובעט. הגוזל למד לעוף – ובחר לו מסלול תעופה משלו. מסלול שהאל איננו אוהב אותו. העם מוצג ככפוי טובה, וככזה – הוא יענש.
כדאי לזכור בהקשר זה את דוד. על דוד נאמר במדרש שמות רבה: "כל המונע בנו מן המרדות [דהיינו – מחינוך קשוח], סוף בא לתרבות רעה. דוד שלא ייסר לאבשלום ולא רידהו, יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו … וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף". דוד השפיע אהבה על אבשלום בנו הנבחר והמרשים, במקום לחנך אותו בקשיחות, והנה – אבשלום בעט ומרד באביו, פיזית. מרד שמטרתו היתה הדחת דוד מן המלוכה, הריגתו, ותפישת כס המלוכה על ידי אבשלום.
אז מה המסקנה? "חושׂך שבטו שונא בנו"?
נדמה לי כי תסכימו איתי, שאין דרך לדעת מה יצא מן הגוזל שלנו. אנחנו יכולים לחנך, להשפיע, לבנות. אבל ההמשך לוט בערפל. הנה, אפילו על האל נאמר, בסופה של שירת האזינו: "ועל עבדיו יתנחם [יתחרט על מעשיו כלפיהם], כי יראה כי אזלת יד". נו, מה לעשות. אפשר להעניש את העם, אבל זה עוזר רק לטווח קצר, כפי שמלמד אותנו ספר שופטים, שאתם מוזמנים לעיין בו.
לכן, מה שנשאר לנו הוא אנחנו. מהו היחס שלנו לגוזלנו שעף לו לדרך חדשה ובלתי צפויה. נכעס? נתאכזב? נכעס ואחר כך נתחרט על הכעס?
או אולי פשוט נבין, שתפקידנו הוא לגדל את הגוזל הזה וללמד אותו לעוף. בזה הסתיים תפקידנו. ואם הוא יודע לעוף, גם אם בנתיב אחר, מילאנו את תפקידנו בהצלחה.
בתחילת דברי הזכרתי את שאלתו של אברבנאל, מדוע לא מוזכר נס יציאת מצרים בשירה. והנה ראינו, כי על אף שיציאת מצרים היא נס גדול, חינוכו של העם במדבר והפיכתו מצבר של עבדים לעם מלוכד ובעל זהות, הוא נס גדול לא פחות. כמו שהלידה היא נס גדול, אבל הפיכת ילדינו לבוגרים ולבוגרות העומדים בזכות עצמם, היא נס לא פחות גדול.
לכן, על אף מריו של העם, משה הצליח בתפקידו, בבניית העם.
לכן, על אף כעסו, האל לא נטש את עמו מעולם.
אולי כדאי שנזכור כולנו, שגוזל שלמד לעוף – ילד, כפיף, פרוייקט – יגדל וילמד גוזלים אחרים לעוף, יגדל ויבנה דברים חדשים ומופלאים.
ובזאת הברכה לעמלנו.
שבת שלום!