וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כ"א, 1), פותחת הפרשה. "ויאמר … אמור … ואמרת". הריבוי הזה, החזרה פעם אחר פעם על התביעה לדבר ולהגיד, מעוררת בבירור את התחושה שאין זה מובן מאליו שיעלה בידינו לומר את אשר מצווה עלינו לומר, שנצליח להתגבר על המעצורים המאיימים לבלום את לשוננו. ובאותה מידה ממש, שכה חיוני והכרחי שהדברים ייאמרו, שבלעדי האמירה הזו ייהרס משהו מתשתיות חיינו. וכך אומר הרמב"ן בפירושו לפסוק על שרשור זה של פעלים: "הוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה". כך צריך לדבר כשהעניין חיוני וחשוב; כך צריך להזעיק כשהשומעים מורגלים כל כך לחטוא בעניין זה. רק הזעקה הגדולה עשויה אולי לזעזע את ההרגל, להעיר את הנשמה ולהזהיר מפני הסכנה. הרמב"ן גם מסמיך את ניסוחה הייחודי של פרשתנו לפסוק אחר, דומה בסגנונו אך רחוק עד מאוד בתכניו. הוא מוצא בספר ירמיהו, ברגעים המכריעים שלפני חורבן הבית, את ציוויו של האל לנביא: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ (ירמיהו לד, 2).
קשה תהיה על הנביא ההליכה המצווה על ידי האל מלך יהודה האחרון, שמרד בבלים והמיט על ירושלים את הנורא באסונות. קשה לא רק בשל חרון אפו של בעל השררה וכוחו לפגוע בנביא. קשה בעיקר, משום שהדברים ששומה עליו להשמיע כואבים כל כך, מרים כל כך, מאיימים להשרות ייאוש וחידלון. האוזן כמעט ואינה יכולה לשומעם, והפה כמעט מסרב לאומרם. הכרעותיו השגויות של צדקיהו כבר הוכרעו. חטאיו כבר הרסו את מרקם החיים בממלכתו בכלל ובירושלים בפרט. הפור נפל וירושלים עומדת לפני חורבנה. אין לנביא ברירה אלא להטיח את האמת הנוראה הזו. אמנם, בקרוב, כשהדברים יתבררו עד תום, כשכבר לא ניתן יהיה להתכחש לחורבן הממשמש ובא, ישתנו פניה של שליחותו, והנביא יאמר בקול גדול שהסוף הנורא הזה אינו הקץ; שעוד יהיה בניין ותהיה פריחה בארץ הזאת. שעוד ישמעו בה קול ששון וקול שמחה. אבל עכשיו, ברגע מר ונמהר זה, עליו ללכת ולומר, לנסות ולהכריח את המלך להאזין למה שאמר ה'. גם אם אינו רוצה לומר. גם אם הלה יסרב לשמוע.
זה ההקשר שיוצר הרמב"ן בין "ויאמר … אמור … ואמרת" שבראש פרשתנו לבין: אָמַר … הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ … וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה'. מה הוא מבקש לומר לנו בצימוד מזעזע זה. איזה דברים שאין האוזן רוצה לשמוע הוא מבקש להשמיענו? הרי, למרות הקרבה הסגנונית, ברי שהרמב"ן חש היטב במרחק התהומי שבין הפסוקים. הפרשה מדברת על טהרת המשכן והמשרתים בו; חטאיו ההרסניים של המלך צדקיהו היו בראש ובראשונה פוליטיים, מוסריים וחברתיים. ובכלל, הפרשה פותחת בציווי, שגם אם הוא קשה ותובעני, על פניו נראה שניתן גם ניתן לקיימו. ואילו ירמיהו נושא בשורה קשה וחלוטה, אחרי שכבר הושלם ההרס ונפל הפור. בבואנו לנסות לענות על שאלה זו, ראוי שנתבונן בהקשר שמעניקה הפרשה הקודמת, פרשת קדושים, לפרקיה הראשונים של פרשתנו. בפרשה הקודמת קראנו שורה של צווים – מתחומי חיים ועשייה מגוונים – המיועדים לשמש תשתית להגשמת עקרון העל של "קדושים תהיו", של כינון חברה הפועלת ככל יכולתה לקדש את חייה, להתעלות אל הצו האלוהי, לממש את צלם האלוהים שבאדם. ואמנם, תחומי הציווי שם – פולחני, חברתי, מוסרי – מעוררים בנו תגובות שונות. חלק מהנאמר שם עלול להיות זר לרוחנו ומנוכר לדתיותנו. חלקים אחרים – ובשיאם הציווי לאהוב את הרע – הם מתשתיות חיינו ומיסודות רוחנו ודתיותנו. הם ליבת עמדתנו שלנו לפני אלוהים ועם בנות ובני האדם. הם מצווים עלינו גם כיום הזה, בראש ובראשונה כיום הזה, בעודנו מגששות ומגששים באפלה הגדולה אחר נתיב חיים שיביא שוב אור, שיסייע בכינון מחדש של תקווה ושל אמונה. הם תורת חיינו.
הציווי לכלל ישראל – לכל חברה אנושים המבקשת להיות חברת אדם אמיתית לפני אלוהיה – הוא אכן נרחב ותובעני. הוא נוגע לכל אחת ואחד, לכל קהילה והתאגדות, לכל תא ותא בגוף האומה. רק כך אפשר יהיה שיתממש בחיים ממש הצו להתקרב לקדושה, להעפיל לקראתה. אולם על הנהגתה של חברה מוטלים חובות נוספים, יתרים. מי שההינו להתייצב בראש החברה והמדינה ולשרת בקודש – חייבות וחייבים עוד הרבה יותר. התייצבותם זו, דין הוא שתעצב כל רגע ורגע מיומם, מסדר השבוע שלהם, מדרכם אל הקודש. וכך מלמד אבן עזרא בפירושו לפתיחת פרשתנו: "אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים, הזהר בני אהרן שהם חייבים להישמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם. ואמרת אליהם – טעמי המצוות שהם חייבים לשמרם לבדם". ואמנם, למצוות המוטלות על המשרתים בקודש – משרתי האל ומשרתי העם והחברה – יש טעמים ייחודיים, סיבות הכרחיות החלות עליהם באורח שונה ויתֵר. בחירתם לעמוד בפסגה, שאיפתם להוביל ולהנהיג, צריכות לשלוט ולכוון קודם כל את טוהר חייהם ואת מידותיהם שלהם.
כאמור, באשר לנאמר והמצוּוה בפרשה הקודמת הודינו בבירור, שמעורבים בה ממדים הזרים לנו ולרוחנו הדתית עם ממדים המחיים נפש ורוח ממש. שהברירה בין אלה לאלה היא תמצית המִצווה שמְצווה עלינו העמידה נוכח מורשתנו ותורתנו. ואילו כשהתורה מפרטת את דרכם הייחודית של הכוהנים להיבדל מכל בדל של טומאה, רחוק הנאמר בה מאוד מרוחנו. לעתים אף מקומם ומזיק; כגון במגבלות המאיימות על חיינו על נישואיו של הכוהן. אמונים על רעיון הקודש הדמוקרטי גם איננו מכוונים מבטנו אל 'בני אהרן' או אל כוהנים, אלא אל מי שבחרו ונבחרו להנהיג ולשרת. ויחד עם זאת, עקרון הדברים שמוביל את הפרשה חיוני לנו עד מאוד. מצווה עלינו לתבוע מההנהגה – הרוחנית, הפוליטית, החברתית – לקבל על עצמה את עול השירות, את האחריות הכרוכה בנכונות וברצון להנהיג. אכן, נתבע טוהר ואמת, צדק ויושר במישורים אחרים מאלה שפרשתנו תובעת מכוהני המשכן, אולם נעשה באותה רוח שמכוחה התורה תבעה את אשר תבעה. ובאותה עוצמה.
וכאן אנו שבים אל צימוד הדברים הקשה של הרמב"ן. הרי, במציאות חיינו – ולא רק במישור הפוליטי המיידי הניבט לא אחת כרקוב ומבאיש – כל זה נראה מנותק ואוטופי, כמעט חסר משמעות. הרי היינו מסתפקות ומסתפקים בימי צרה ומצוקה אלה במעט קבלת אחריות שאינה מתחכמת לטעון שאין בין אחריות לאשמה ולא כלום. אנו מייחלות ומייחלים למעט יושר וסולידריות, יושרה וצניעות. לכאורה, דיינו באלה. אבל קולו הרועם של הרמב"ן אינו מרפה. הוא אומר ושב ואומר, שיהיה לנו קיום רק אם נדע לכונן חברה שבעודה מחויבת למאמץ לכינון צדק וסולידרית, אינה מרפה גם מהתביעה שהנהגתה תעשה כל שלאל יד אדם לעמוד בתביעות המעוגנות בחובות הייחודיים של משרתי העם ומשרתי אלוהים. שנטישת התביעה שהפרשה תבעה מהכוהנים משרתי המשכן, סופה סכנת חורבן. איש אינו רשאי להימנות על ההנהגה. אין אישה מצוּוה ליטול על עצמה אחריות. אבל משהכריעה לעשות זאת – אין לפטור אותה מאחריות. אין לוותר על מימושה. הרמב"ן יודע שאלה דברים הקשים להיאמר ולהישמע. הוא רומז להם כשי שנפנים אותם אל חיינו. הוא מאמין שמצווה לומר אותם, שהכרח לשמוע אותם ולהישמע לצו העולה מהם.
פרשת אמור נקראת השנה ימים אחדים לאחר יום הזיכרון וחג העצמאות. שבועות אחדים לפני חג מתן תורה. בעיצומם של ימי מאבק על עצם חיינו. בעודנו מייחלים לשובם של חטופות וחטופים. כשאנו, והעולם כולו, עומד נדהם מול ההרס וההרג הכרוכים במלחמתנו. אלה ימים שבהם החיבור האכזרי שחיבר הרמב"ן ברור לנו מתמיד. שבהם אסור לשתוק. חובה לדבר. מצווה לשמוע ולהשמיע. "ויאמר … אמור … ואמרת". ובחרת בחיים – למען תחיה.
שבת שלום