קציר העומר

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם  אֶל הַכֹּהֵן … וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כ"ג, 9-10 ,15-16).

הערת לטובת מי שאינם סופרים מדי ערב: היות והשנה ליל הסדר היה בערב שבת והספירה החלה למחרת, הרי שבכל ערב שבת, כאשר אנחנו סופרים את העומר בסוף התפילה, אנחנו מסיימים ספירה של שבוע שלם. בהתכנסות השבת נספור את סיום השבוע הרביעי לספירת העומר.

במשנה אנו קוראים תזכורת לדרך בה היה נהוג טקס קציר העומר בימים שבית המקדש היה קיים:

[כָּךְ הָיְתָה קְצִירַת הָעֹמֶר שֶׁל שְׂעוֹרִים, אוֹר לְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן] כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצוֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.  [וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִים בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים בְּשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת.]  כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם [הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם]: בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. [בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין.]  מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. [מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין] קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. [קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין.] בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. [שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין.] אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. [אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר.] שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה?  [לְהוֹדִיעַ עַל מָחֳרַת הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא מָחֳרַת הַפֶּסַח, וְלֹא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית]. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים (הצדוקים) שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

                                                                   משנה מנחות פרק י', ג (בסוגריים מרובעים [ …] תוספות הסידור)

תאור קציר העומר בלוח המועדים בויקרא כ"ג מתחיל עם "ראשית קצירכם" שבחג הפסח, ממשיך עם ה"מנחה החדשה" של חג השבועות ומסיים בהוראה: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך … לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוהיכם. האדמו"ר השלישי מגור, ר' יהודה אריה-לייב אלתר, מחבר ספר "שפת אמת" על התורה, מלמד אותנו שמי שתחילתו בקדושה והמשכו בקדושה, כל כולו בקדושה. אם הבאת את קצירך לפני ה', אם זכרת לתת את החלק המתאים למי שאין לו – למי שזקוק לך, אם עשית זאת אומר לך אלוהים: אני מוכן ומזומן להיות אלוהיך.

ספירת העומר המשולבת בעשייה למען הסביבה והחברה היא הספירה הראויה ביותר.

במשך דורות עניין העומר כמעט ונשכח לגמרי ונשאר סוגיה במשנה ובתלמוד, עניינם של תלמידי החכמים בלבד. גם קומץ החקלאים היהודים שנותרו בארץ לא קיימו את קציר העומר מהסיבה הפשוטה: לא היה בית מקדש להביא אליו את העומרים הראשונים של השעורה, ולא היו כוהנים ראויים לקבל מתנות כהונה. העניין היחידי שנותר היה ספירת העומר מדי ערב בסוף תפילת הערבית, אך ללא קשר לחקלאות ארץ ישראל, אלא כהכנה לקראת חג מתן תורה, שמו החדש, יחסית, של חג השבועות – חג קציר חיטים – חג הביכורים – הרגל האמצעי מתוך שלושת הרגלים.

מה שקרה בקיבוץ רמת יוחנן לפני שבעים שנה מסמל עבורי יותר מכל את רעיון התחדשות החיים היהודיים בארץ, ומאוחר יותר במדינת ישראל. באותם ימים חי בקבוץ רועה צאן-מוסיקאי-פילוסוף בשם מתתיהו שֶׁלֶם. בקיבוצו הקים את "המכון להווי ולמועד" שמטרתו הייתה לשלב את התרבות הקיבוצית המתחדשת עם המסורת היהודית. מגמה זו של המכון השתלבה יפה עם דברי ברל כצנלסון שכתב בטור העורך של "דבר" – עיתון פועלי ארץ ישראל: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות…יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש" (ברל כצנלסון, מקורות לא אכזב 1934).

למחרת ליל הסדר הקיבוצי יצאו, ועדיין יוצאים, חברי וחברות רמת יוחנן אל חלקת חיטים, שהוכנה מראש, וקוצרים את השדה בליווי מסכת ובה פרקי קריאה, שירה וריקוד המבטאים את שמחתם של תושבי הקיבוץ על מתנת היבול. גם כיום קיבוץ רמת יוחנן הוא עדין קיבוץ במובן הקלאסי של המילה. אומנם עיקר הכנסתו היא ממפעל הפלסטיק המקומי, ובכל זאת הקשר עם אדמת הארץ נשאר וקציר העומר נחוג כיום כפי שנחוג מזה שבעים שנה.

לטקס קציר העומר חיבר שלם מספר שירים שהפכו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של השירה העברית בישראל. שירים אלו מושרים עד היום, ולא רק בתנועה הקיבוצית, ומאפשרים לנו לחוות חוויה ישראלית-יהודית שורשית. אחד השירים הידועים ביותר הוא השיר הבא:

חשוב לציין כי גם כיום, בעידן ההפרטה הקיבוצית, עדין ישנם כ- 25 קיבוצים המקיימים את טקסי קציר העומר כפי שהם נוהגים בעשרות השנים האחרונות.

אנחנו, חברי התנועה הרפורמית, איננו קשורים בקשרי חקלאות לאדמת הארץ. רובנו – עירונים. ובכל זאת ניתן ללמוד רבות מהדרך בה מתחדשים החיים היהודיים-ישראליים בהתיישבות העובדת. עלינו לחדש ולחזק את הקשר עם אנשי התנועה הקיבוצית כדי ללמוד מהם ואיתם על חידושים בלוח השנה במיוחד למעננו, וגם למענם.