אלוהים לא מוכן שיעבדו אצלו כהנים בעלי מום. באופן אינטואיטיבי אני נרתעת מהאמירה הזו. אני חושבת לעצמי: הנה שוב מופיע אלוהים והדרישות שלו שהן לא מוסריות בעליל. והרי אם כהן נולד חסר רגל או בעל תבלול – האם זה הופך אותו בהכרח לאדם פחות טוב, פחות טהור? אבל, תגובה ראשונית זו מתחמקת מכך שתוכן מאוד חשוב, אך תוכן ללא צורה נכונה, יש בו פגם.
שאלה כפולה עולה מתוך הפסוקים:
ראשית, האם פולחן, או חיי דת, יכולים להתקיים רק או בעיקר מתוך מסגרת של ערכים רוחניים? מה קורה עם הגוף, עם המימד הקונקרטי, כאשר אנו מביאים עצמנו לעבודת האל?
השאלה הקשה יותר שעולה מכאן היא, האם משהו פגום יכול לשמש בקודש?
נדמה לי שהרתיעה שאני חשה מול האמירה התורנית נובעת מכך, שאני חיה בחברה שיוצרת הפרדה בין חיי הגוף לחיי הנפש. טוהר גופני וטוהר רוחני לא נמצאים אצלנו, בהכרח, באותו מרחב. ולכן, מן הסתם, מה עניין מבנה גופו של אדם ליכולתו לשמש בקודש? שימוש בקודש, נגיעה ברוח, לא אמורים להתערבב, אצלנו, בחיי החומר. נדמה לי שתפיסה כמו זו שאני התחנכתי לאורה טוענת שיש דבר שנקרא טוהר רוחני, ושאכן חיי הקדושה אמורים לנבוע מתוך מקומות של טוהר רוחני. אולם אנו לא בהכרח חשים תמיד שעניינים צורניים, אמורים להשפיע על אותו הטוהר הרוחני.
המקום שבו עניין זה בא לידי ביטוי בולט הוא ביחסה של היהדות הליבראלית לשאלת מקומה של ההלכה בחיינו.
האם אנו מוכנים להתחייב לכך שלא רק הכוונה חשובה, אלא שחשובים לא פחות מכך המעשים המדויקים?
מעשה מדויק הוא מעשה שלוקח בחשבון לא רק את הצורה שבה אני מתייחסת לרעיונות הרוחניים שאני מפתחת, אלא גם ליישום מוקפד שלהם בעולם שבו אני חיה. האם אנחנו יכולים באמת לדמיין את התועלת שעולה מרעיון רוחני מדהים שלא ניתן לחיות על פיו, שאינו דורש דבר מן הגוף, זה שבאמצעותו אנחנו נמצאים בעולם?
ואם כך, מה הקשר בין הביטוי של עולמות רוחניים, נפשיים, רגשיים ובין הגוף שלנו – שגם הוא קדוש?
כל זה עוד לא ענה על השאלה השניה והקשה יותר שלדעתי עולה מהפרשה שלנו: האם דבר פגום יכול לשמש בקודש?
זו איננה אותה שאלה כמו זו שניסיתי לבחון עד כה. הראשונה בוחנת האם חשוב לנו להיות מודעים למימדים השונים של טוהר וטומאה, או מום, שיכולים להימצא בחיי הרוח והגוף שלנו גם יחד.
השאלה השניה, לעומת זאת, מנסה להציב אותנו בתוך עולם אידיאלי שקיימים בו דברים מושלמים.
עולם כזה באמת קיים? האם משהו בעולם שאנו מצויים בו הוא ללא פגם, ללא צורך בתיקון, בטוהר מוחלט? אפילו בורא העולם מתואר לא פעם כמי שניחם על מעשיו בעולם, כמי שניתן לנסות ולהתדיין אתו (ראו ניסיונו של אברהם להציל את סדום ואת השיחה הבלתי פוסקת של משה עם האל במדבר). אפילו אלוהים היא ברת תיקון, נזקקת להטהרות ממעשים נלוזים שעשתה או חשבה לעשות.
האם דבר פגום יכול לשמש בקודש?
מכיוון שצריך לשמש בקודש ואין דבר שאיננו פגום, נדמה ששאלה זו מתבטלת.
עם מה נשארתי אחרי המהלך הזה? שהעבודה שעומדת בפני קשה הרבה יותר ממה שחשבתי פעם, שעל מנת שאוכל לגעת בקודש אני אהיה חייבת להיות קשובה תמידית לא רק לנשמה שלי, אלא לכל כולי. לא רק לרעיונות החברתיים אלא גם לאופנים שבהם אני מיישמת אותם. אפשר להמשיך עם האנלוגיה הזו לתחומים שונים…..
ובכל זאת, שלא כמו מי שכתב את הפסוקים המסוימים האלה שבתורה, אני לא בטוחה שהכהן נטול המום התקיים אי פעם במציאות. אולי זו פנטזיה של אלוהים, שמשהו מושלם יתקיים בעולם שבו אפילו הוא טועה לפעמים (והרי היצירה האלוהית היא זו שיש בה מומים, כלומר, גם הבריאה האלוהית עצמה איננה מושלמת).
אני אגע במה שקדוש מתוך שימת לב לפרטי הנגיעה הזו – מה בי נוגע בקדושה, מה בי כרגע לא יכול לגעת. לפעמים מה שיגע בקדוש יהיו דווקא החלקים הפגומים.