בין דברים נופלים ובין דברים קמים בחיפזון
היש מקום לשוהה, לנשאר?
בין דברים מתים ובין דברים חיים
היש מקום לחי בשלווה בביתו,
ליושב במקומו, לרואה, לנראה?
יהודה עמיחי
בין דיבור לשתיקה, בין כאב לחיוך, בין יש לאין, שלהי התקופה הזו מבקשים נחמה. נחמה, כמוה כשהייה שלווה בבית, כשיטוט בשדה לא חרוש, באביב, שקצר פה כל כך. (דוד גרוסמן, קצר כל כך האביב)
יש דרשנים שמצאו נחמה בסמיכות הפרשות ויצרו משמותיהן ביטוי הקורא לדון לכף זכות אדם אחרי מותו. אחרי מות, קדושים אמור, או במילים מודרניות: לאחר מותם נמחל למתים, "במותם ציוו לנו את החיים". ביטויים אלה ואחרים, אשר מתגלמים בשירי זיכרון ומלחמה, היו נכונים לראשית דרכה של המדינה, עת היתה הסכמה על צדקת הדרך. בספרו האוטוביוגרפי כותב אהרון אפלפלד, ז"ל: "באותם הימים דיברו האנשים סביבי במילים גבוהות ובסיסמאות…. התפישה באותן השנים בנוגע לשפה היתה מכניסטית בעיקרה: קנה מילים וקנית שפה. הגישה המכניסטית הזאת, שביקשה לעקור אותך מעולמך ולשתול אותך בעולם שאחיזתך בו קלושה, ניצחה. אך, אוי, באיזה מחיר ניצחה: במחיר הכחדת הזיכרון והשטחת הנפש…" זו היתה תקופה של ביטחון אידיאולוגי, טעון בהצדקות, הסברים, ברעיונות כוללים. על אף הניסיונות לכפות אמירות אידיאולוגיות נבובות גם בימינו אנו, נראה שתקופתנו היא תקופה של תרבות המחלוקת ולא של תרבות הקונסנזוס. תרבות של שברי אידיאולוגיות ולא תרבות של ודאות אידיאולוגית. זו תקופה, שבה ראוי לקרוא את שמות הפרשות בהטיית הפסיק: אחרי מות קדושים, אמור.
אנסה לדרוש את חלקי הביטוי החדש שנוצר: אחרי מות קדושים. שלוש מילים- אחרי, מות, קדושים- שכל אחת מהן כמו מבקשת להידרש בפני עצמה.
אחרי מות: הוא אהרון שאחרי מות בניו מהדהדת שתיקתו,. שתיקה שהיא הלם והתרסה וניסיון נואש בכלים אנושיים להבין את אסונו המפתיע. הכרה נוראה בלידתו מחדש כאב שכול, כמי שחייו לעולם לא יהיו כשהיו רגע קודם. כמו חומה בצורה קמה בינו לבין מי שהיה. רק מאוחר יותר ימצאו לו המילים, שלמולן יעמוד משה קשוב והמילים היו טובות בעיניו. קדושים: בבחינת נבדלים, מן החיים, מן העולם המוכר לנו כל כך.
כפי שכתב דוד גרוסמן (בספרו: נופל מחוץ לזמן): "אנחנו כאן / והוא שם, / וגבול עולם / בין כאן לשם"
ידיעה פתאומית מחלחלת בלבבות, שהאין הוא שלם ומלא ומוחלט עד אימה. והיש צרוד ושבור ופצוע ושואל שאלות ובעיקר מתגעגע.
אמור: לכאורה, בחלק האמור, כשמה של הפרשה, היה עלי לצאת באמירה נוקבת, חדשנית אם תרצו, ברורה מאד בנוגע למציאות הישראלית של ימינו, לאור הימים האחרונים, ימי חשבון הנפש, ימי הטלטלות בין עצב לשמחה ולהודות על הזכות לחוות את שתי הרשויות הללו- הזיכרון והעצמאות.
המילים סביבי צועקות בססמאותיהן, רעש גדול מחריש את אזניי, מעוור את עיני. אני יודעת, לֹא בָרַעַשׁ ה' (מלכים א' י"ט, יא) ומתקשה להתנחם. קולי נסדק, מלותיי נגרסות לאלפי רסיסים מתפזרים באוויר של אביב קצר כל כך, אני מנסה לאסוף אותן, לצרף אותן זו לזו, לקרום להן עור וגידים, אולם אני כושלת. ובכשלוני מסתתרת מאחורי טקסטים הזועקים את מה שאני יכולה רק לשתוק, "בצעקה דמומה, בכריעה זקופה ובריקוד ללא ניע".(מאמרו של רבי מנחם מנדל מקוצק)
אני שותקת. שותקת את הבחירה של 100,000 ישראלים בכיפת ברזל כהמצאה הישראלית הטובה ביותר, שותקת את סאגת הדלקת המשואות שלוותה ליום העצמאות השבעים, את צרחות ההללויה, את מפגני האוויר, הים והיבשה, את התשוקה הבלתי מוסברת של כתבים צבאיים למלחמה, את ההתעטפות בדגלי ישראל על אדמת פולין וצעקות 'אל אל אל ישראל' על שרידי המשרפות באוושויץ, את ה"הצלחה" של מירי רגב "לפצח את השואה", את צעקות היש, שמרכיבות את המילה ישראל בסלוגן של השבעים.
קול הדממה הדקה, היא גם מידת הרחמים ואחרי השקט הסופי נבראים עולמות. והנה, בשלהי התקופה של בין השמשות, שבה מתערבבים תחומי הראשית והאחרית, ובה נדמה שכלו המילים וקהו הרגשות מתמלטת מפי תפילה נידחת, חרישית, הקוראת לנחמה.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. (ויקרא כג ב) ובהמשך נכתב: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּאֹתָםבְּמוֹעֲדָם(שם שם, ד). ועוד: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָםמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (שם שם, לז).
ה', הנותן לבני ישראל את מועדי ישראל, אך הם לא ייקראו מועדי ישראל עד שבני ישראל עצמם יקראו אותם מקראי קודש. כלומר, ההנחייה האלוהית, הרוחנית על משאב הזמן, תלויה באחריות של האדם ובבחירתו לממש את הזמן ולעגן אותו כזמן מקודש, בתרבות האנושית.
מדרש ספרא מרחיב את הנושא וגורס: "(ג) לא היתה השנה צריכה לעבר ועיברוה … מנין שהיא מעוברת שנאמר אשר תקראו אותם מועדי- אתם ולא אותם- אם קראתם אתם (הרי הם) מועדיי ואם לאו אינן מועדיי…(ספרא, אמור, פרשה ט). הדרשן דורש את המילה אותם, כאתם ומדגיש את ריבונות האדם בקביעת מועדי ה'. כן, באותו הפרק (פסוק יא), בנוגע להנפת העומר נאמר: "וְהֵנִ֧יף אֶת- הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה' לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן:". כלומר יום ההנפה גם הוא תלוי רצון עם.
במסכת ברכות (מ"ט, ע"א), ביטאו זאת החכמים בצורה ברורה: מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים. פירושו שה' מקדש את ישראל, וישראל הם המקדשים את הזמנים. רק בהיות בני ישראל לעם, בכוחם לקדש את הזמנים.
ההחלטה על מועדי השנה נתונה בידי בני ישראל, ובכל זמן שיקבעו אותם, ינתן להם תוקף ומשמעות. עקרון האחריות והבחירה משוקע בפסוקים הללו ועלינו, בני האדם לבחור איזו משמעות אנחנו יוצקים למועדים אלה. בשנת 1959 נחקק יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובשנת 1963 נחקק יום הזיכרון לחללי צה"ל, שני ימי הזיכרון הללו, יכלו להתקיים באופן תיאורטי בתאריכים אחרים. יותר מזה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שחל בניסן, סותר את האיסור על מנהגי אבלות בחודש החירות. הסיבה לחוקים הללו, היא הרצון של כנסת ישראל דאז, ליצוק משמעות סמלית למועדים, משמעות של חורבן וגאולה, של גאולה אלוהית וגאולה אנושית, של "במותם ציוו לנו את החיים". האם עלינו להתכחש לנרטיב הישראלי הגאולי הזה? או שמא, להכיר בו ולשנות אותו מתוכו?
הנחמה היא היכולת לבחור את התכנים שנקרא ונלמד במועדים שנקבעו. קביעת הזמן כמוה כקביעת התוכן ובשניהם החירות נתונה לנו. התוכן התרבותי הוא לא רק טקסי וסובב סביב מנהגים, אלא תוכן כתוב ויוצר ומייצר. "אני כותב, אומר דויד גרוסמן – ואני חש איך המילים מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שה'עצמי' הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון. (כתיבה באזור אסון)
הבחירה לכתוב, כמו הבחירה להכיר בנרטיבים, במועדי ישראל, בקדושה האנושית המתגלמת בזכות לבחור, היא הנחמה. כי אחרי הזעקה הדמומה לא נותר אלא לכתוב. אות באות נרקמות, כמו ניסים שקופים, למילים ומילים למשפטים, ומשפטים למארג של דמיון ופתיחות ונשימה עמוקה. "הספרות היא הנגינה הדתית שאבדה לנו.". (אהרון אפלפלד, סיפור חיים,) התפילה הנידחת, כניגון הפורט על נימי הנשמה, מתמלטת מבין הסדקים, שותקת בשתיקתי ונארגת בכתיבתי ויש שבשעת הרחמים היא תתמולל גם בפיו של מישהו אחר.
שבת שלום