אך כמו במקרים רבים, חז"ל טמנו לנו בין השיטים רמז שמבקש להעמיק חקר. שכן, ספר יחזקאל כמעט שנגנז בעקבות חוקים שסותרים את חוקי התורה (בפרקים מ-מח בתוכם מצויה ההפטרה שלנו) וכן בגלל חזיון "מעשה מרכבה" שבראשית הספר (ראו תלמוד בבלי: חגיגה יג, ע"א; שבת יג, ע"א; מנחות מה, ע"א). אם כך, האם דווקא צירוף הפטרה שעוסקת בפרטי הפרטים של דיני טהרת משפחת הכהונה אינה קוראת לנו לצאת מבין סבך העצים, להגביה עוף ולהביט על היער? הנה, סמיכות ההפטרה לפרשה היא הזדמנות לבחון את המתח הגלום בדמותו של יחזקאל כאדם אשר בתוכו נאבקים שני טיפוסים – הנביא והכהן. אך לא רק שאלה עיונית מחקרית היא זו אלא שאלה קיומית: מה אנו למדים לחיינו, לדרכנו אנו כאנשי חינוך ורוח?
המקרה של יחזקאל מציב בפנינו שתי הכרעות פרשניות ראשוניות ומהן יסתעפו יובלי דיון רבים שדברי כאן הם אך בבחינת כותרת: האם לקרוא את המתח בין הכהן והנביא דרך פרספקטיבה דתית-חברתית, או לחליפין, דרך פרספקטיבה דתית-מיסטית. במסה "כהן ונביא" (1893) תיאר אחד-העם (אשר צבי גינצברג) את הכוחות הקוטביים המניעים את הנביא ואת הכהן. הנביא מציב בפני החברה חזון אוטופי. כל נפשו וכל פעלו בא להורות אידיאלים שנובעים מתוך חווית ההכרה הפרטית והמקורית שלו ושאיפתו כל כולה אל המוחלט ואל המיוחד. הכהן לעומתו הוא איש אומנות "האפשרי". הוא זה הפועל במציאות הכללית. הוא איש היישום והמיצוע, מומחה הירידה אל הפרטים. אך ממנו לא תבוא התנופה של התחדשות, התנועה שגוברת על העכשוי, על הסטטוס-קוו, לשם כך דרוש אותו כוח יוצר של הנביא אותו מקווה אחד-העם לרתום שוב אל ההתחדשות הלאומית. אכן, הכוחות הדיאלקטיים בין הכהן הקפדן העוסק בפרטי הקדושה והטהרה לבין איש השירה הטמירה שמנבאת את שיבת ציון ואת התחדשות הרוח הדתית של ישראל בחינת "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה; (יחזקאל לו, כה'-כז') פעמו בליבו של הנביא-הכהן יחזקאל. ברוח זו אחד-העם דרש שההתחדשות הלאומית לא תצטמצם ותתמצה בלאומיות טריטוריאלית אלא, כמו חזונם של נביאי ישראל, תישא את התעודה הנבואית ממרכזה הלאומי בארץ ישראל אל כל רחבי העולם. כך תהא הדיאלקטיקה בין הכהן לנביא מהדהדת אל המתח בין הלאומי לאוניברסאלי, בין "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: (שמות יט, ו') ל "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה', נְבִיאִים" (במדבר יא, כט').
מנקודת המבט השניה נדגיש שנבואת יחזקאל נפתחת בחזון מיסטי "ויְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים." (יחזקאל א, א') בחזונו הופך מבנה ארון הקודש והכרובים המוצב ב"קודש הקודשים" במקדש בירושלים למרכבה שמימית שְׁמְּמַדֶּיהָ חורגים מגבולות הזמן והמקום. חזון המרכבה של יחזקאל עומד בראשיתה של מסורת מיסטית שהייתה בתחילתה אמונה על חוגים כוהניים שפרשו מעבודת המקדש בירושלים ומכתביהם נשתמרו במגילות קומראן (להרחבה בנושא ראו רחל אליאור מקדש ומרכבה, ירושלים: 2002). עם חורבן הבית אנו עדים להתפתחות מסורת מיסטית של "יורדי מרכבה" או בשמה האחר "ספרות ההיכלות". מסורת זו מתארת את עלייתו של המיסטיקן אל ההיכלות השמיימיים, העולמות העליונים, וכניסתו לפני ולפנים, לפרדס ו"לקודש הקודשים". הם נקראים "יורדי מרכבה" או "צופי מרכבה" מפני שזכו לראות את המראות הגדולים הללו ולשמוע את הדברים הנאמרים לפני כיסא הכבוד ואת שירת המלאכים. אחד הדברים שחשוב לי להבליט בדיוננו כאן הוא שרבי עקיבא הוא אחת הדמויות הראשיות בספרות המיסטית הזו (לדוגמה בחיבור "היכלות זוטרתי"). מכאן ואילך נפרץ קו התיחום בין הכהן לבין אדם מישראל. החוויה המיסטית, פסגת ההתקרבות אל האלהים, האפשרות להגיע אל "קודש הקודשים" במקדש השמיימי נפתחה לכל אדם ללא הבדל גֶּנֶאוֹלוֹגִי. המיסטיקן איננו חייב להיות כהן או לוי. הידע והתכונה האישית הם המפתח לכניסה ל"קודש הקודשים". קו התיחום בין כהן לנביא נפרץ. הפניה אל היסוד המיסטי שביהדות מאפשרת האחדה והתרוממות אל היבטים דתיים שאינם כלואים בתוך ההגדרות והגדרים של מוסכמות ההווה. בה בעת נקודת המבט המיסטית יכולה לבנות דתיות חדשה ששואבת מתוך המסורת עצמה. המיסטיקה היהודית מחדשת את הבית תוך פריצת הגג ולא תוך זניחת המבנה. זוהי צמיחה ספירלית של חידוש.
כאן עולה השאלה מהו "הכבר" שלנו, מהו "הנהר" בו אנו מביטים היום? מהו החזון ממנו נשאב והאם בכלל אנו מחפשים אחר חוויה שתוביל אל אפשרות של התרחשות יצירתו של חזון? הרפורמה חשקה לחדש ואחד השינויים היה ביטול הבדלה בין כהן, לוי וישראל. יחד עם זאת, מבחינות רבות "דמות הרב" הרפורמי/ת דומה לדמותו של כהן יותר מדמותו של נביא. אנו מלמדים את תלמידי הרבנות להיות "כלי קודש" משרתי קהילות, מובילי טקסים, מנהלי מרכזים קהילתיים, מובילי תהליכים, אנשי גישור. הפחד הגדול או המוטיבציה החזקה (שניהם צדדים של אותה מטבע) הם שמא נישאר ללא חברי קהילה וללא תורמים ותומכים במידה ונציב חזון ועמדה מטרידה, מבלבלת, מאתגרת, מרגיזה, שאיננה צפויה ואיננה "ליברלית" או איננה "לא-ליברלית" כלומר, מטרה שאיננה "נופלת" אל הידוע מראש. אבל דרכו של נביא ודרכו של רב-מחנך איננה דווקא דרך הקונצנזוס. וטוב נעשה אם נביט אל דברי יחזקאל "וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם. וְעַל-רִיב, הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט–בְּמִשְׁפָּטַי, יִשְׁפְּטֻהוּ" (יחזקאל מד כג'-כד') לא משנה באיזו משתי פרספקטיבות היסוד אנו בוחרים – הדתית-חברתית או הדתית-מיסטית – על פי כל אחת מהן עלינו להשיב: מהו בזמננו היום "קודש וחול" ומהו "טמא וטהור". ואמנם, כל רב ורבה מייחלים לקהילה ומשתוקקים לשרת בקודש ולכן לעיתים אנו מודדים בזהירות רבה ואולי אף יתר על המידה את דברנו על פי מה שאנו מדמיינים שיתקבל על הבריות. אך יחזקאל מזכיר לנו שעל מנת שרוח הרב-הכהן-הנביא תִּוָּתֵר חפשיה להורות ולתוּר אחר החזון עליה למצוא עוגן בטרנסצנדנטי, כדבריו "… וַאֲחֻזָּה, לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל–אֲנִי, אֲחֻזָּתָם."
שבת שלום