רש"י אומר, שהחוקים המוזכרים בפרשה שלנו, פרשת "עקב", הן "מצוות קלות", עניינים שנראים לנו קטנים, אבל הם-הם המרכיבים את החיים ונותנים להם טעם ומשמעות. הם העיקר. מפני שאם לא נמלא אותם, אם לא נשים לב לחוקים שבפרשה שלנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בנתיב מסוכן, בדרך ללא מוצא – דרך היוהרה והשחצנות, המובילה לרייקנות חברתית ורוחנית.
נאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". (דברים ח', 3)
הפשט של הפסוק הוא שהאדם צריך לזכור שהוא איננו עצמאי, אלא תלוי ב"מוצא פי ה'". אלא שיש כאן יותר מזה. האל מנסה לללמד אותנו משהו. להראות לנו שהלחם איננו מובן מאליו. לא סתם מזכיר משה לעם את פרשת המן שהוריד אלוהים מן השמיים, מן שהשביע אותם כאשר לא היה להם מה לאכול בנדודיהם במדבר.
לא רק הלחם איננו מובן מאליו, גם המים אינם מובנים מאליהם. שנאמר: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא–שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת–זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:
וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה–מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר–ה' אֱלֹהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'
אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: (דברים י"א, 10-12)
במצרים יש שפע של מים, הבאים מן הנילוס. בארץ ישראל המים ניתנים בצמצום: "למטר השמים תשתה מים". גם המים אינם מובנים מאליהם.
ועוד אזהרה ניתנת לעם. בפרק ח' אומר האלוהים לעם כי הוא, העם, עומד להכנס לארץ טובה, "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנת וּתְהמת יצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ–זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:". (דברים ח' 7-8)
ומהי האזהרה? – האזהרה היא מפני לקיחת הארץ הטובה הזו כמובנת מאליה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת–ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן
אֲשֶׁר אֵין–מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא–יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת–הַחַיִל הַזֶּה: (דברים ח', 14-17)
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
נדמה לנו, לפעמים, שרק בזכותנו קורה מה שקורה, ואנחנו מוצאים ומוצאות את עצמנו שיכורים מן הכוח שלנו. לפעמים, אנחנו שוכחים להעריך את הלחם והמים של חיינו.
אבל אנחנו לא מלכי העולם, אומר לנו האלוהים. גם אם נדמה לנו שלא חסר לנו דבר, גם אם נוח לנו וטוב לנו, מזכירה לנו הפרשה להעריך את מה שיש לנו. אם לא נעשה זאת, מזהירה הפרשה, "אבוד תאבדון". אדם שאיננו זוכר שלא לבדו הוא הגיע אל מה שהגיע, אדם השיכור מכוחו-שלו, אדם הבטוח כי הכל ניתן לו על מגש של כסף ושוכח את הידיים המגישות לו את המגש, סופו לאבדון. הוא, או היא, יאבדו את הרוח, את הנשמה, את השמחה מן הדברים הקטנים של החיים. את תחושת הנס ואת הפליאה הראשונית על מה שקורה מסביבנו.
בפרק החמישי מתוך פרקי אבות נמנים עשרה ניסים שנעשו לאבותינו במקדש, וביניהם: "ולא נראה זבוב בבית המטבחיים". גם זה נס – לא היו זבובים במקדש, בו שחטו את הקורבנות. אבל עלינו לזכור – הנס הופך לנס רק אם מבחינים בו. רק אם אנחנו טורחים וטורחות לעצור רגע ולשים לב לדבר מה יוצא דופן, מפליא, משמח. אותם דברים קטנים שאנחנו נוטים ונוטות לא לשים לב אליהם, לא להעריך אותם. כמו משב רוח נעים ביום חם; כמו חיוך שלא ציפינו לו; כמו דבר-מה שהעיק עלינו והנה הוא נפתר פתאום בקלות.
לפני שבוע ציינו את ט"ו באב, חג האהבה.
גם האהבה אינה מובנת מאליה, גם האהבה היא נס. גם היא דבר-מה יקר ערך שעלינו לנצור ולהעריך – אהבה בין בני זוג, אהבת הורים, אהבת בנינו ובנותינו, אהבת-אחים. גם האהבה היא נס, או אולי שרשרת של ניסים קטנים, יומיומיים אך מופלאים. יש לאהבה תכונה מופלאה: ככל שמעריכים אותה יותר ושמחים בה יותר, כך היא מזהירה יותר, יפה יותר ורבה יותר. ככל שאנו מעניקים יותר אהבה, כך אנו מקבלים חזרה יותר אהבה. וכאשר אנחנו מחזירים אהבה, אנחנו משמחים לא רק את נשמתו של האדם האהוב, אלא גם את הנשמה שלנו.
שבת שלום