כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח:ז-י)
אני מדמיינת את הסבא רבה רבה רבה שלי יושב ב"חיידר" שלו בעיירה טלוסטה שבגליציה וקורא אותם הפסוקים. (נתקלתי במצבה שלו בביקור שם פעם עם תמונה של ארון ספרים, לכן אני מדמיינת אותו כמלמד.) הוא עוצם עיניים ומעלה בדמיונו את היופי ואת השפע של ארץ ישראל. ועבורו הכל מתקיים בראש. הכל אידיאל וסיפור פנטזיה.
אבל עבורי, הדימוי ארץ ישראל של התורה משתקפים עם מראות אמת שראיתי במו עיניי בארץ. רק לפני שבוע, טיילנו בצפון עם הידיעה שנוכל להגיע להרבה מקורות מים להפוגה מהחום. עלינו להר מעל יבנאל וקפצנו למעיין הנמצא במערה נסתרת, ירדנו מתחת לפני הים ורחצנו בכנרת, ושחינו במים הזורמים של נהר הירדן לצד צבים ודגים (וגם הרבה סירות קאנו). אני רואה בחצר הבית ענבי הגפנים שמטפסים על הגדר, עץ הרימון של השכנים ועץ הזית בצד שלנו, והתאנים מהשוק הם הכי מתוקים שיש.
סיכום הדברים הם הצפייה לאכול מכל הטוב הזה עד לשובע מה שיעניק לנו הזדמנות לברך. על בסיס הרעיון הזה חכמי התלמוד חיברו את "ברכת המזון", ברכה ארוכה שנאמרת אחרי ארוחה מלאה (ארוחה שכוללת לחם).
סבא רבה שלי התמודד עם הרבה קשיים שאני לא חווה. הוא חי בתוך אוכלוסייה נוצרית ומדינות מארחות שנעו בין מקבלי פנים לבין התעללות. אבותיו הגיעו לטלוסטה רק במאה ה-16 משמע שברחו ממקום אחר. אבל לא משנה נסיבות חייו, היה להם החלום. היה לו דמוי מנחם בראש: הכמיהה לארץ ישראל.
ואני כביכול חיה את החלום. עם כל הקסם של התאנים והרימונים (הרבה בריאות!), אני חיה מציאות אחרת: בין היתר, הפחד לאבד את הארץ ו/או המחיר לשלם כדי להתקיים בארץ ולעתיד ילדים בארץ הזאת. אני צריכה לנסות להבין התורה כשהיא אומרת לי:
וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם. (דברים יא:יג-יז)
גם אם לא נתייחס לשאלות של שכר ועונש שמבוססים על אמונה, הרי ש כאן מצב בלתי אפשרי. יש באמירה הזאת שכל העם נחשב כגוף אחד. אבל אצלנו בעם ישראל שאני מכירה, יש צדיקים ויש פחות צדיקים. יש דתיים ויש אתיאיסטיים. יש מי שרגליו בקרקע המציאות ויש מרחף. ויש הכל באמצע. לא היה ולא קיים מצב שהיה קו אחיד לכל עם ישראל, בטח לא לישראלים.
אז מה כן המסר? הקיום שלנו – אם בארץ או אם בכלל – תלוי אך ורק בנו. כמו שאין מאה אחוז אחדות העם, גם אין מאה אחוז ברכה או מאה אחוז קללה. גם בכל שנות גולה, היו יהודים שחיו בארץ. אני מדמיינת מאוזניים (אולי בגלל ראש השנה המתקרב?) שמעשי כל אחד משפיע על מצב המשקל – אם ייטע יותר לצד של הזכות לחיות בארץ לבין הסיכוי לאבד את החיים כאן.
וכמובן השאלה, איך להנחיל את קיומנו בארץ (ולמעשה, בכלל כבני אדם)? לדעתי, מילות המפתח הן המלים שמלווים את הדרישה של ה' לאמונה: אהבה, עבודה, לב, ונפש.
אהבה – הנתינה האלטרואיסטית – נתינה בלי צפייה לתמורה
עבודה – המילה כפי שהיא – רק דרך עבודה קשה ובלי וויתור בפני קשיים ואכזבות
לב – לחפש את האמת בתוכי
נפש – היכולת להבין מעל הקיום המוחשי, לראות את האחר לא כאובייקט אלא כישות שלמה ומלאה שנברא בצלם ה'
אני חיה את החלום של סבי. אבל אני גם עדיין חולמת. ארץ ישראל היא ממשיכה להיות החלום שלנו. אנחנו בסכנה אם אנחנו חושבים שהגענו וזהו. יש עוד הרבה חלומות להגשים של שלום, רווחה, וחיים כל אדם באשר הוא. ונגשים אותם בעזרת אהבה, עבודה קשה, לב מתבונן, ושיחות נפש.
שבת שלום