זמר לשבת: פרשת עקב

אוכל, קדימה אוכל – בין מזון גשמי למזון רוחני.

דרש עם שיר לפרשת עקב

אם תורת ישראל כולה היא מזון לרוח ולנפש, הרי שפרשת עקב משלבת בין המזון הרוחני לבין המזון הגשמי. בפרשה זו אנו מוצאים, בין השאר, את הפסוקים שמהם הסיקו חכמינו כי עלינו לברך את ברכת המזון לאחר הסעודה:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם

עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

דברים ח'

חז"ל פירקו את הפסוק האחרון בפרשיה הקצרה והיפה הזו, שמתארת את השפע שעתידה ארץ ישראל להציע לעם, וקשרו כל חלק ממנו לאחת מן הברכות המרכיבות את ברכת המזון:

תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה?

שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ – זו ברכת הזן,

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ – זו ברכת הזימון,

עַל הָאָרֶץ – זו ברכת הארץ,

הַטֹּבָה – זו בונה ירושלים …

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב

בפרשת עקב, כמו במקומות רבים נוספים בתורה, אספקת המזון השוטפת היא דרכו של אלהים להביע אהבה והסכמה למעשיהם של בני ישראל, וכמובן שגם להיפך: שלילת מזון היא הדרך להביע כעס ומחאה על חטאים ושגיאות. כך אנחנו קוראים בפרשיה השניה מתוך קריאת השמע שנאמרת בתפילות הקבע שלנו פעמיים ביום.

אם יקיימו בני ישראל את מצוות ה':

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

דברים י"א

אך אם יסטו בני ישראל מדרך הישר:

וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר

וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ.

שם

איך אמר לא מכבר ראש ממשלתנו בעניין שונה אך דומה?

יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.

ואולם מתברר כי התמונה בפרשה שלנו היא הרבה יותר מורכבת מן המשוואה הפשוטה הזאת. לעתים המזון עצמו עשוי להיות בה בעת פרס ועונש, תמריץ ונזיפה.

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר

מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ

יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:

דברים ח'

המן, שאותו אנחנו תופשים בדרך כלל כמזון ניסי וכסמל לרצונו הטוב של אלהים להגן על עמו במהלך ההליכה המתישה במדבר, מתואר כאן לא כהצלה כי אם כחלק מן העינוי ומן הרצון לחשל את העם ולהעמיד אותו בנסיונות קשים. כיצד יכולה ירידת מזון פלאי מן השמים להיות נסיון ? רש"י מפרש כי הניסיון קשור לדרישה מבני ישראל להקפיד על המצוות הקשורות במן עצמו, כלומר האיסור לאגור ממנו והאיסור לנסות לצאת וללקט ממנו בשבת. אולם, כפי שמעירה נחמה לייבוביץ בהקשר זה, הפירוש הזה לא לגמרי עולה בקנה אחד עם הפשט שרומז על ניסיון בעצם קבלת המן ולא במצוות שסובבות אותו. כנגדו, היא מציעה לעיין בפירושו של ספורנו:

למען נסותך – אם תעשה רצונו בתיתו פרנסתך שלא בצער.

ספורנו מפרש, אם כן, שהקושי טמון בכך שאין קושי –המן גורם לכך שבני ישראל מקבלים את פרנסתם מאלהים בשפע וללא כל מאמץ. מצב זה מעמיד אותם בניסיון, שכן בעקבותיו הם עלולים לשכוח את המקור של כל הטוב הזה. מי שיש לו הכל עלול לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

ואם חשבנו כי האספקה השוטפת של המזון היא סימן לאהבת אלהים, הרי שגם ההנחה הזו מתערערת בפסוקים לעיל, משום שהכתוב מבהיר לנו שאין בלחם די. הלחם מוגש לנו על מגש עם תוספי מזון חיוניים – מוצא פי ה' – ויטמין רוחני שאין לעם קיום בלעדיו.

השאלה היא האם המזון הגשמי והמזון הרוחני הם בהכרח שונים זה מזה, האם לא יתכן מצב שבו הם הופכים להיות אחד. בשירה "למדני את השיר הפשוט" רחל שפירא מציעה סוג של איחוד בין השניים. היא מתייחסת לפשטותו של הלחם

כמאכל הבסיסי ביותר שיש בנמצא, אך משוחחת עם לשון תפילת הערבית המסורתית

וּפְרושׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלומֶךָ

ובדרך זו מזכירה לנו שפריסת לחם יכולה להיות הרבה יותר מאשר פעולה יומיומית – יכול להיות בה ביטוי של אהבה ושל חיי רוח ורגש עשירים. החול והקודש נמהלים זה בזה גם בהמשך השיר:

חַיַּי וְחַיֶּיךָ אוֹרוֹת וּצְלָלִים מְכִילִים

בְּעֵינֵי שַבָּת,

בְּעֵינֵי חֻלִּין.

לוּ מָחָר שֶלְךָ יִגַּש אֶל אֶתְמוֹלִי

בְּעֵינֵי שַבָּת,

בְּעֵינֵי חֻלִּין,

שֶלְךָ וְשֶלִּי.

שפירא מוסיפה מן הקודש לחול ומערבת את החול אל תוך הקודש. הלחם הוא חלק משיר, אמנם שיר פשוט ויומיומי, אך אולי הוא מצליח לספק בדיוק את מנת הרוח שאנו זקוקים לה כדי להתגבר על השחיקה של החול.

השיר בביצועה של נורית גלרון

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּיר הַפָּשׁוּט

מלים: רחל שפירא

לחן: רמי בר דוד

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּיר הַפָּשׁוּט שֶל הַלֶּחֶם

וּפְרוֹס לִי חֵלֶק מִשְּלוֹמֶךָ.

קָחֵנִי עִם אֲבַק הַיּוֹמְיוֹם עַל הַשֶּכֶם

כְּשֶתִּרְאֵנִי לְפָנֶיךָ.

אֲנִי שֶהִנַּחְתִּי לָרֶגֶש יָחֵף לְרַחֵף,

כְּבָר יוֹדַעַת כִּי הִתְפַּתְּלָה דַרְכִּי

וּמִגֹּבָה רַב רֹאשִי עַכְשָו נִרְכָּן –

כְּבָר יוֹדַעַת כִּי הִתְפַּתְּלָה דַרְכִּי

וּבָאָה עַד כָּאן.

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּיר הַפָּשׁוּט שֶל הַלֶּחֶם

וּפְרוֹס לִי חֵלֶק מִשְּלוֹמֶךָ.

קָחֵנִי עִם אֲבַק הַיּוֹמְיוֹם עַל הַשֶּכֶם

כְּשֶתִּרְאֵנִי לְפָנֶיךָ.

חַיַּי וְחַיֶּיךָ אוֹרוֹת וּצְלָלִים מְכִילִים

בְּעֵינֵי שַבָּת, בְּעֵינֵי חֻלִּין.

לוּ מָחָר שֶלְךָ יִגַּש אֶל אֶתְמוֹלִי

בְּעֵינֵי שַבָּת,

בְּעֵינֵי חֻלִּין,

שֶלְךָ וְשֶלִּי.

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּיר הַפָּשׁוּט שֶל הַלֶּחֶם.