מה עושים כשכואב וחשוף מדי להישאר פתוחים אל המציאות? כשנדמה שהנפש שלנו כורעת אל תוך התוהו שאנו חיים בתוכו, הכל כואב וקשה לנשום?
"וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃" (דברים י"א 18). פירשו חז"ל ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם, נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים (בבלי קידושין ל ע"ב), התורה היא התרופה לכל מה שבה עלינו לכלותנו בגוף ובנפש. אבל איזו תרופה מציעים לנו כאן?
ר' ישראל סלנטר התייחס למדרש הזה (אור ישראל, ל:ס"ה) בבואו לתאר את שלבי עבודת הנפש שאנו נקראים לעשות על מנת שנדע שאנו חיים כפי שראוי שנחיה. "הַפֶּתַח וְהַהַתְחָלָה, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ….עַד אֲשֶׁר….יַרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ חֶסְרוֹנוֹ", השלב הראשון הוא להגיע להבנה שמשהו לוקה בנו, שיש משהו חסר, משהו "מת". העבודה הראשונית הזו מבקשת מאיתנו להתעורר אל מרחבי הנפש הכואבים או הכהים מכאב, כל אותם המקומות בהם כח החיים לא ממש נוגע בנו. בשלב השני אנו נקראים "לכבוש", או שמא נאמר "לאסור/לעצור" את אותם כוחות הנפש שגוררים אותנו למרחבי הרוע (רוע כלפי אחרים, רוע כלפי עצמינו). בשלב השלישי אנו מוזמנים כבר לתוך עולם של "תיקון", שהוא עולם שבו, לפחות להרף עין, איננו נוגעים בתוהו ובמוות אלא מחוברים לכוח החיים כפי שהוא אמור להופיע בעולם ובגופנו.
נשים לב לכך שאי אפשר לתקן אם לא עוצרים, ואי אפשר לעצור אם לא מעוררים את הרגש.
ואיך נעורר את הרגש אם הכל חשוף וכואב?
כאן מכניס סלנטר את עניין התורה ומסביר שהיא ממלאת פונקציות שונות לאורך מסע הנפש שלנו. בשלב הסופי של "תיקון", תורה היא סוג של גבול שהצלחנו להעמיד בינינו ובין כוחות התוהו. קודם לכן בשלב העצירה התורה היא כמו תרופה (כאן אנחנו מתחברים אל "סם החיים", ואל "ושמתם"), נפגענו ופגענו, אך התורה מביאה איתה רפואה. ואילו בשלב הראשוני שלב ההתעוררות, התורה היא הדבר הזה שמחבר אותנו אל החיים "הַתּוֹרָה שׁוֹמְרַתּוּ לְבַל יְאַבֵּד הֶרְגֵּשׁוֹ, וְיִהְיֶה חַס וְשָׁלוֹם כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ".
עבודת הרוח שמציע סלנטר אינה קלה ובוודאי שגם אינה חד-פעמית, וגם אם הצלחנו לתקן מקום אחד ייפער פתח לתוהו במקום אחר בגוף או בנפש, בעצמי, בקהילה שלי, בעם שלי. העבודה היא עבודת תחזוקה מתמדת שדורשת מאתנו הרבה מאוד אומץ ונכונות להיות במגע רצוף עם כוח החיים. והרי זו התורה: לא קלף, לא ספרי הלכה, אפילו לא סיפורים שבעל – פה (כלומר, גם הדברים שלעיל, אבל הם פשוט הדמות החיצונית כמובן של משהו שמעבר).
להיות מוגנים על ידי תורה, נרפאים על ידי תורה, פתוחים להרגיש את התורה, זה להיות מוגנים ונרפאים ופתוחים להרגיש את כל מי ומה שחיים סביבנו, להיות ערים במלוא הערנות לפלא הלא ייאמן הזה שקרוי חיים. כמה הוא עדין, "כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף" ובכל זאת הוא נוכח וסוער ומשתלהב ומצוי כמעט בכל נקודה בעולם שלנו ואנחנו צריכים לפתח בעצמנו את הגבורה להיות עדים לכך: "וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃". תורת – חיים מונחת עלינו, בתוכנו, ועוטפת אותנו בדיוק ברגעים האלה שקשה להיות בעולם ומזכירה לנו שאין דבר קדוש יותר מחיים. חייהם של אחרים והחיים שלנו. כל המארג הזה. עד עולם. אמן שבת שלום