(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (דברים פרק ח')
מהו חשש השכחה?
הנצי"ב בפירושו העמק דבר (דברים ד', ט') אומר: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". על ידי עסק פלפולה של תורה יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ חס וחלילה.
וכמו שנדרש בתלמוד במסכת נדרים דף נ"ה על הפסוק המתאר את מסעות בני ישראל במדבר: "מאי דכתיב: (במדבר כ"א) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" ?
א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: "וממדבר מתנה", וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר: "וממתנה נחליאל", וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר: "ומנחליאל במות", ואם הגביה עצמו – הקב"ה משפילו, שנאמר: (במדבר כ"א) "ומבמות הגיא", ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: (במדבר כ"א) "ונשקפה על פני הישימון", ואם חוזר בו – הקב"ה מגביהו, שנאמר: (ישעיהו מ') "כל גיא ינשא".
…הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה של תורה גורם חלילה לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך".
חשש השכחה אינו חשש סתמי, אלא הפחד הוא שהלימוד יטעה ויביא לשכחה!
מסעות בני ישראל במדבר, ובעיקר שמות המקומות, הינם סמל לזהירות. שמות המסעות הם רמז לכך שלימוד התורה אינו בהכרח ערובה לקיומה של רוח התורה.
דומה שהפרשה מזהירה מפני החשש הגדול מכול והוא הגאווה "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הפרשה ממשיכה בעניין זה ואומרת, קבלת מתנה, הארץ נתנה בזכות ולא בשל התנהגותך הטובה:
אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה (דברים ט' ד'-ו').
בהמשך הפרשה נאמר שעם ישראל נבחר והוטלה עליו מטלה:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, י' י"ב-י"ט).
פסוקים אחרונים אלו מצביעים על מטרת הבחירה ומסבירים את המטלה.
שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד', 'ארץ ישנה חדשה' או 'תל אביב', נדרש בחידוד לשון על ידי איש חינוך בירושלים 'אל-תנאי-לנד' או 'על-תנאי-לנד', כלומר האם זו ארץ שנתנה ללא תנאים או שהארץ תהיה שלך בתנאי ש…
אם כן, מדוע יש לברך ?
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". פסוק זה נדרש להוכחה שיש לברך ברכה בגמר סעודה שיש בה לחם. בברכה הנקראת 'ברכת המזון' ישנן ארבע ברכות והן רמוזות במכלול הפסוק.
תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה?
שנאמר: (דברים ח') "ואכלת ושבעת וברכת" – זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך" – זו ברכת הזמון, "על הארץ" – זו ברכת הארץ, "הטובה" – זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: (דברים ג') "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך" – זו הטוב והמטיב (בבלי ברכות מח' ע"ב ).
כלומר ברכה זו מתארת את שלבי גיבושו של העם היהודי. בצאתו ממצרים זכה ל"מן", הצורך הבסיסי ניתן מהשמים, ועל כך תיקן משה את הברכה על האוכל.
בכניסתם לארץ מברך יהושע על קבלת ה"מקום" הלאומי ומתקן את הברכה השנייה "על הארץ ועל המזון". דוד מומלך ומכריז על ירושלים כמקום הנבחר, בנו שלמה בונה את המקדש ביתו של האל והם מתקנים את הברכה "בונה ירושלים".
הברכה הרביעית מתוארת כתיקון שתקנו חכמי יבנה על הבאת הרוגי ביתר לקבורה. "הרוגי ביתר" הם הרוגי כשלון מרד בר כוכבא שבמובנים מסוימים מציין את סוף תקופת בית שני (שנת 135 לספירה). הרוגי ביתר מציינים את השבר הגדול, את אותו הרגע בו עכלו אנשי בית שני שהמשיח, בר כוכבא, לא יביא את הגאולה. רגע זה כמעט והביא לחורבנה של היהדות – לכאורה ללא עצמאות מדינית אין תקווה לעם היהודי. חכמי יבנה לא הסתפקו בציון החורבן בימי האבל: עשרה בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה, אלא תקנו ברכה רביעית לברכת המזון וקראו לה "הטוב והמטיב". דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה." חכמים אלו הפכו את ה"שבר" – החורבן לתקווה וציינו את ההבאה לקבורה כנקודת אור.
נתייחס לדברים אלה בעיקר שבוע לאחר ט"ו באב ולאחר שבהיסטוריה הישראלית מדברים על 'שבר ההתנתקות'. התלמוד שואל: "אלא חמשה עשר באב מאי היא ?" כלומר מהי סיבת החג? אחד מההסברים הנמצאים בתלמוד מתייחס לאמירה שהוזכרה קודם של ר' מתנא וממנה לומדים
שאדם "מברך על הרעה מעין על הטובה, ועל הטובה מעין על הרעה" (משנה ברכות, פ"ט, א').
האם מסוגלים אנו לברך על הרעה? אולי רק להבינו?
הרי הרוע מרחיק אותנו מהבנת דרכי העולם! "רעה" מביאה ל"משבר" הבא לידי ביטוי בשבר פנימי.
"משבר", על פי רוב מביא לסגירות, להתחבטות פנימית ולתחושת אין אונים.
ברצוננו להצביע על דרך מעניינת להתמודדות עם "משבר" בעולם היהודי.
"משבר" בעברית באה מהמילה "שבר" שמשמעותו משהו שנשבר אך יש לו גם מובן של "לשבור שבר" – בני יעקב יורדים למצרים על מנת לשבור את רעבונם, ירדו לשבור שבר במצרים.
אדם הקונה דבר מה מקבל קבלה המהווה אישור על הקניה,המילה קבלה נקראת "שובר". יתכן שגלגולה של המילה "שובר" נובע מהעובדה הפשוטה שבימי קדם כאשר נטל אדם חוב מחברו נכתב שטר חוב על גבי חרס, וכאשר הושב החוב שברו את החרס שהעיד על החוב והחוב נתבטל, כלומר השבר מעיד על ביטול החוב. מכאן ששבר הוא לעיתים דבר חיובי.
הנביאים משתמשים במילה "משבר" על מנת לתאר את האבנים עליהם יושבת האישה היולדת. כך אומר הנביא ישעיה "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"(פרק ל"ז, ג').
כל מי שחווה חווית לידה – האישה או הגבר שלצידה, מודעים לשבר, אך שבר זה מקנה חיים לעולם.
בברכת המזון ההודיה אינה מתייחסת רק אל הרגע הנוכחי, אל המזון שיש לי כרגע, אלא רגע זה מביא את הסועד להסתכל אחורה ולציין את יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחירות, ואת ההשגחה האלוהית שבאה לידי ביטוי בקבלת ה"מן"; מציינים את העובדה שהיה ויש לנו מקום בעולם, "ארץ ישראל" ובתוכה "ירושלים"; אין מסתפקים בדגשים אלו בלבד, אלא מדגישים שאף החורבן, כשלון מרד בר כוכבא, יכול וצריך להידרש לחיוב והוסיפו את ברכת הטוב והמטיב.
תקנת חכמים זו מאפשרת לכל יהודי באשר הוא, גם אם מצבו "לא טוב", להסתכל בצורה חיובית על מצבו ולהתעודד.
הרב קוק (בפירושו 'עולת ראיה' על הסידור) מסביר את מהות ברכת המזון כדרך לקשר בין הפרט לכלל: ברכת הזן מתמקדת בחלק החומרי-הבסיסי. חלק בהמי זה יכול להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, ולכן הוכן סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. מברכת הזן – הדרגה הראשונה, לברכת הארץ – הדרגה השנייה, וממנה לשלישית, היא בנין ירושלים ובית המקדש. חורבנם של אלו יכול היה לרפות ידיים, ובאים החכמים ודורשים מהבאת הרוגי ביתר לקבורה את הדרגה הרביעית והיא ברכת הטוב והמטיב, ברכה המציינת שהתקווה טמונה ברגע זה הנדמה כחורבן, ואל לנו לאבד תקווה.
כלקח מימי ההתנתקות דומה שיש להבין שבימים מעין אלו 'הפרט אבוד בכלל' בשני צידי המתרס, דומה שיש לפתח תקווה המתחילה מתפיסת הפרט את המציאות (הן למפנה-מפנים, והן למפונה-מפונים) ולהתקדם למטרות ברורות של הכלל.
דומה שעיצוב זיכרון משמעותי יהיה על ידי מתן משמעות לטקסים קיימים, מעין דרכם של החכמים בברכת המזון.
החשש בפרשה הוא משכחה, שכחת המטרה לשמה הגענו אל הארץ. שכחה זו אינה רק בשל בטלנות, אלא ישנו חשש של סילוף המטרות, ובעיקר החשש הוא מתחושה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל'. חשש זה קיים בכל המישורים.
לכן באים החכמים, מעצבי התרבות היהודית, ומפתחים תודעת זיכרון דרך הברכה, מתן משמעות לציוני הדרך, והצביעו על הדרך למצוא את הטוב שבכול אירוע.
מי ייתן ונוכל ללמוד וליישם?!
נחתום בשירה של דליה רביקוביץ גאווה
אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלוה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.
מי שעתיד לשבר אותם
עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,
ודומה, הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.