וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (דברים ח', ב-ג).
על פי הנאמר בפסוקים אלה, גם המן ניתן לישראל כניסיון. אבל נשאלת השאלה – מהו הניסיון שבנתינת המן? שהרי ניסיון הוא עמידה בפני מצב קשה או משימה גדולה, משהו הנוגד את טבע האדם, ואילו המן איננו כזה.
אולי נחזור רגע לספר שמות, פרק ט"ז, לסיפור המְטרת המן על מחנה ישראל. המן הוא מאכל "דק מחוספס, דק ככפור על הארץ", שטעמו, כזכור, כטעם צפיחית בדבש. ניתן היה ללקטו רק בשעות הבוקר, בטרם עלתה השמש שהמיסה אותו. ועוד – היה על העם לאוכלו עוד באותו היום, אחרת עלו בו תולעים. למרות זאת, ביום שישי אסף העם כמות כפולה של מן, כמות שהספיקה לו גם ליום השבת, והמן לא הבאיש. לזכר כמות כפולה זו של מן שניתנה לעם לקראת השבת, נהוג לשים עד היום שתי חלות על שולחן השבת.
אם כן – מהו הניסיון שבהמטרת המן? רש"י קישר בין המן לבין המצוות הקשורות בו. לדעתו, בני ישראל יעמדו בניסיון כאשר יעשו כדבר ה' – לא יותירו ממנו עד הבוקר ולא יצאו ללקט אותו בשבת.
הרמב"ן מפרש את הדברים אחרת, וכך הוא אומר: כי ניסיון הוא להם, שלא היה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר, רק המן שלא ידעו מתחילה […] וירעבו אליו. ועם כל זה, שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם.
על פי הרמב"ן, בני ישראל עמדו בנסיון כאשר אלוהים נותן להם מזון חדש, מזון ניסי שהעם לא הכיר, ועוד – מזון שהעם רעב אליו, כיוון שאינו ניתן בשפע ואי אפשר לאגור אותו. ולמרות זאת – העם נשאר נאמן לאלוהים, שהוליכם במדבר ולא במקומות יישוב בהם ניתן להשיג מזון רגיל. הרמב"ן מדבר על המוכנות שלנו לתת אמון, ולהיות תלויים בדבר שאיננו מוכר לנו, שאיננו מובן מאליו, שאין כל ערובה שנקבל אותו גם מחר. זהו הניסיון. ואם כך, אכן, כל חיינו הם ניסיון.
אנחנו חיים וחיות בעולם המעודד אותנו לשלוט בכל מה שסביבנו. מעודד אותנו להשפיע, לשנות את המציאות. ואכן, ברכה רבה יש ביכולתנו להשפיע על חיינו. אך הרמב"ן, בדבריו על המן, מזכיר לנו שעלינו לתת מקום בחיינו גם להזדקקות, ליכולת להיות תלויים במישהו אחר, במישהי אחרת. בהשפעה על סביבתנו, מבורכת ככל שתהיה, יש גם יוהרה. הנותן אמון ביכולתו של מישהו, או משהו, אחר להשפיע על חייו, יש בו ממידת הענווה.
נחמה ליבוביץ', במאמרה על עניין המן, מזכירה גם פרשן אחר, יעקב צבי מעֶקְלֶענְבּוּרְג, המוסיף עוד פן לניסיון המן. הוא מסביר, כי הניסיון איננו למען האלוהים, היודע את אשר עתיד לקרות, אלא למען העם, האדם. דרך הניסיון שאיתו אנחנו מתמודדים, אנחנו מבינים עד מה גדולה יכולתנו לעמוד בו, עד מה עצומים כוחות הנפש, האמון והאמונה שבליבנו. בניסוחו היפה: "הנה הניסיון בזה להוציא במנוסֶה דבר מידת הביטחון מן הכוח אל הפועל ולחזק בו תכונה נפשית הגדול מאוד בערכה".
אם נחזור לדבריו של הרמב"ן נראה, שלפעמים כוחות הנפש הם דווקא ביכולת להיעזר, להיות מושפע, לוותר על השליטה בכל מה ובכל מי שסביבנו.
אלוהים חנן אותנו בידיים עמלניות, בלב רגיש ובשכל נבון, ומצווה עלינו להשתמש בהם נכונה.
אבל בהיכנסנו אל השבת, יום המנוחה, נזכור גם לקח זה של פרשת עקב – עלינו ללמוד להניח לפעמים לדברים להיות, פשוט להיות. להנות מכל מה שהתברכנו בו, מכל אוהבינו המקיפים אותנו, כפי שהם.
לתת לנשמתנו, למוחנו, לגופנו – פשוט לנוח.
אפשר לקרוא לזה אמון. אפשר לקרוא לזה אמונה. אפשר לקרוא לזה אהבה.
שבת שלום ומנוחה לכולנו!