האיש שאמר על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון עומד בפני עם ישראל ונואם נאום ארוך מאד.
כאשר אנחנו מסכמים מהלך / תהליך / דרך שעשינו יכולות להיות לכך מספר סיבות:
יתכן שמשה רוצה להזכיר את מה שקרה, אולי הוא רוצה לספר את הדברים לכל מי שלא חווה אותם – לחבר בין עבר לעתיד, להסביר איך בעצם הגענו עד הלום;
יתכן והוא רוצה לסכם את התהליך, את החוויה – לא רק לספר למי שלא היה, אלא לשקף את מה שעברנו מאז ועד היום גם לאלו שכן היו;
אולי המטרה היא להשאיר תיעוד מפי זקן השבט, אחד הבודדים שחיו את כל התקופה מאז יציאת מצרים ועד עתה, והוא רוצה להיות בטוח שהוא משאיר אחריו את הדברים בצורה מסודרת, בצורה שהוא רוצה שיזכרו אותם.
מהו מצב הרוח בו נושא משה את הדברים? האם הוא מרגיש שהוא אכן הגיע לסוף דרכו וזהו זמנו להיפרד והדברים נאמרים ממקום של השלמה וקבלה, או שמא הוא מרגיש שהדרך נקטעת והסיכום הוא לא רק סיכום אלא גם הזדמנות לבוא חשבון עם העם ועם אלוהים?
כאשר אנשים שונים חווים ארוע – נקבל תאורים שונים של אותו ארוע עצמו. כמקרה רשומון המפורסם. הדברים שאומר משה מובאים מנקודת מבטו. האם כל מי שעמד שם מבני ישראל ושמע את דברי משה הנהן בראשו, נזכר בדברים שספרו לו אבא/סבא, או אולי נשמעו מדי פעם מלמולים בנוסח "על מה הוא מדבר? זה לא היה כך, אצלנו במשפחה יש גירסה אחרת לסיפור הזה", או "מאין הוא בכלל יודע? הוא לא היה שם! אני זוכר, הייתי ילד קטן ועמדתי על יד אמא שלי כאשר….., שלא יספר לי סיפורים".
משה אולי חושב שהוא מתעד את ההיסטוריה, אבל בעצם הוא מספר את הסיפור שלו, עוד מקרה של history לעומת his story.
מכל הסיפורים בוחר משה להתחיל בארוע של ביזור הסמכויות, כאשר מינה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות כדי להקל על עצמו את מלאכת השיפוט וההנהגה. בזכרון שלנו קשור הסיפור הזה בדמותו של יתרו, אשר אלה היו דבריו אל משה:
…וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי …..וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, יג-כב).
והנה, אותו סיפור עצמו כמו שמביא אותו משה ספר דברים:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב…. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם…וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (דברים א ט-טז).
על פי גירסתו של משה לא היה יתרו, רעיון הביזור הוא שלו, הוא הבין לבד שלא יוכל לעמוד בנטל. האם היה שם צאצא של אחד משרי האלפים שניסה לתקן את משה בעודו מדבר, אך היה מי שדאג להשתיק אותו? אפשר רק לדמיין את תחושתה של ציפורה שעמדה בצד, שמעה את דברי בעלה ושאלה את עצמה איכה נשכחה כך תרומתו של אביה. כששבו לאוהל – האם ניסתה ציפורה להזכיר לו את הגירסה 'האמיתית' שלה? האם קפצו גרשם ואלעזר להגנתו של סבא? לא נדע.
משה ממשיך ומתאר
וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי….עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (שם, יט-כג).
האמנם? ומה עם הגירסה הזו:
ַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם…. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב (במדבר יג א-יח).
על פי המקור הזה המניע לשליחת המרגלים היה דבר אלהים, ולא בקשת העם כפי שמספר משה בספר דברים.
עד כאן עסקנו בסיפורים. בפרשה הבאה יש קושי גדול נוסף: שנוי גירסאות בתוך עשרת הדברות! חוקים משתנים מסיפור לסיפור, מספר לספר! אבל זה כבר תפקידם של דרשני פרשת 'ואתחנן' להתמודד עם הסוגיה הזו.
המניעים משפיעים על סדר הדברים, על הנימה, על מה נזכר ומה לא.
לפנינו מופיעות שתי הגירסאות – מה אנחנו, כקוראים, צריכים לעשות איתן?
גם במקרא, כמו בכל טקסט אחר, בל נשכח שהכותב מנקודת ראותו הוא כותב – הדברים שחשובים לו או מציקים לו, המסר אותו הוא רוצה להעביר, הזיכרון אותו הוא רוצה לשמר ועוד הם המנחים אותו.
האם משה היה מודע לשינויים אותם הוא מבצע? האם הוא בחר בעמדה מסוימת?
ר' דוד הופמן (מופיע אצל נחמה ליבוביץ', 'עיונים בספר דברים') טוען שכן. לדעתו, בספר דברים בחר משה את תפקיד המוכיח בשער, בעוד שבספר במדבר זהו תיאור העובדות כהווייתן.
כל אדם המתאר אירועים הן בזמן התרחשותם והן כאשר הוא מסכם אותם לאחר זמן, מספר את "הדברים" שלו. נקודת המבט היא תמיד של הדובר. כך גם אנחנו צריכים לקרוא את הדברים – מתוך הידיעה וההבנה שאנחנו קוראים את הסיפור שלו -his story – "בעבר הירדן בארץ מואב הועיל משה באר את התורה הזאת…" (דברים, א ה). הוא מבאר, הוא מספר. כך גם כל קריאה שלנו היום. כל אחד וה"דברים", ה his story שלו.