השבוע אנו פותחים את חומש דברים. בחומש זה, נואם משה רבנו נאום ארוך בפני בני ישראל, ומביא בו רבים מהאירועים והחוקים שנזכרו בספרים הקודמים. מעניין שמשה רבנו, שאמר על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון, פותח את פיו ונואם ספר שלם. המדרש מתייחס לכך באומרו: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין? שכן כתיב: (משלי טו, ב) "מרפא לשון עץ חיים". ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: (משלי ג, יח)"עץ חיים היא למחזיקים בה", ולשונה של תורה מתיר את הלשון…ר' לוי אמר: … הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנכי" (שמות ד י). כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין, ממה שקרינו בענין – "אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים רבה א, א).
המדרש היפה הזה מעלה שתי נקודות חשובות. ראשית, מזכיר לנו המדרש כי התורה היא מרפא. מרפא לשון. לתורה יש כח לפתוח את כח הדיבור, ובכך לרפא את האדם. שנית, הוא קושר בין תורה לבין התרה. התורה יכולה להתיר אסורים, היא יכולה לסייע לאדם לפתוח איסורים ומגבלות שהאדם הגביל בהם את עצמו. התורה יכולה להוציא לחופשי. וכיצד? על ידי רפואת הלשון.
מעניין הדגש על חשיבות היכולת לדבר. בעולם הפסיכולוגי-טיפולי של היום קיימת גישת טיפול המכונה "גישה נראטיבית". גישה זו מדגישה את האופן שבו אדם מספר את סיפור חייו. אישה למודת סבל, למשל, יכולה לתאר את חייה כרשימה ארוכה של כשלונות ושל קשיים אותם חוותה. לעומת זאת אותה אישה בדיוק, יכולה לתאר את חייה כמסע אמיץ של התמודדות עם קשיים ואתגרים ובחירה בחיים. אותה אישה, אותן עובדות – אך סיפור חיים שונה לחלוטין. מסיפור חיים של קורבן פסיבי הופך אותו סיפור לסיפור של גבורה ואומץ.
ומדוע אני מטריחה אתכם עם כל המידע הזה?
רובה של פרשת השבוע שלנו היא נאום תוכחה היסטורי של משה. במסגרת נאום זה מזכיר משה חמישה אירועים: מינוי שרי האלפים ושרי המאות, סיפור המרגלים, סיפור המעפילים (כלומר – האנשים שיצאו להלחם חרף התנגדותם של משה ושל אלוהים), ושני אירועים שהתרחשו רק כחצי שנה לפני נאומו של משה – סיבוב ארץ אדום והניצחון על סיחון ועוג, ולבסוף –ההתנחלות של שבטי גד וראובן בעבר הירדן.
מעניין כי כל האירועים הללו עוסקים במערכת היחסים בין העם למשה, ולא בין העם לאלוהים. בחלק מן האירועים נהג העם שלא כשורה, ואילו השניים האחרונים הם מופת לאומץ לב ולאחריות הדדית.
בנאומו, אם כן, רוצה משה לומר לעם, רגע לפני פרידתו מהם ומותו, כי מערכת היחסים בינם לבין המנהיג סבוכה. כי בדרך ליצירת חברה יהודית יהיו עליות ומורדות. בעבר אמנם העם חטא, אך גם הוכיח כי ביכולתו לנהוג באחריות – להלחם בעוז רוח, ולנהוג בערבות הדדית, כדוגמת שבטי גד וראובן שיסייעו במאמץ המלחמתי ורק לאחר מכן ישובו לנחלתם.
משה יכול היה לספר מסר של עם קשה עורף, כפוי טובה, שנכשל שוב ושוב. הוא בוחר לספר סיפור אחר – סיפור של עם שלעתים נכשל ולעתים מצליח. סיפור של עם שבחודשים שקרבו לנאום הוכיח בגרות וערבות הדדית. זהו סיפור שקורא לאחריות אנושית – האם תצליחו או תכשלו? בידיכם הדבר. האחריות מעתה מוטלת עליכם. זהו הסיפור אותו מבקש משה לספר לעם. זה הזכרון אותו הוא מבקש שישאו עמם.
שבת פרשת דברים היא תמיד גם שבת "חזון", ההפטרה הקודמת לתשעה באב. תשעה באב הוא יום קשה – הוא יום של התמודדות עם חורבן המקדש וחורבן החברה. ראוי לשים לב למנהג מוזר ביותר – תשעה ימים – בין ראש חודש אב לתשעה באב, אנו נוהגים מנהגי אבלות. זאת כדי להכין את לבנו ליום חורבן המקדש. אבל אם נעצור רגע ונחשוב על ההקבלה בין האבל האישי לאבל הלאומי – הבדל ניכר יבלוט לעין. כשאנו נוהגים מנהגי אבלות פרטיים – אנחנו יושבים שבעה ימים לאחר מותו של יקירנו, ומציינים בכל שנה את יום פטירתו. אם חשוב לנו במיוחד לקבוע את האבל לדורות – לא היה מתאים יותר שנציין שבעה ימי אבל לאחר יום החורבן? המציאות היא שלאחר תשעה באב אנו מפסיקים את מנהגי האבלות וחוגגים את ט"ו באב.
נדמה לי, כי הסיפור שחז"ל ניסו לספר לנו איננו סיפור של אבל. אין אנו מצווים להפוך את החורבן לעיקר. חכמינו ביקשו להדגיש את התהליך שהוביל לחורבן – את ההתפוררות החברתית והמוסרית. לכן, הדגש הוא על הימים שקדמו לחורבן – כדי לצרוב בזכרון שלנו עד כמה ההתנהגות האנושית היא שהובילה אליו.
כיצד אנו נספר לעצמנו, לילדינו ולנכדינו את סיפור החורבן? האם נדגיש את האבל על המקדש שחרב, שספק אם אנו מתגעגעים אליו? או, שמא, נדגיש דווקא את ההתדרדרות המוסרית – את הפערים החברתיים, את כשלון ההנהגה, את העיוות המוסרי שהוביל לחורבן?
פרשת השבוע מלמדת אותנו שלסיפור יש כוח רב, אך לא פחות מכך –יש אחריות כבירה על המספר. הלואי ונמצא כח לספר באחריות את הסיפור ולפעול בכל כוחנו כדי שלא יתרחש חורבן נוסף. התורה יכולה לרפא את לשוננו, להתיר את דיבורנו כדי שנוכל לספר בעוז ובאומץ את הסיפור. בידינו הדבר.