התכונה הזאת העניקה לספר את הכינוי המסורתי "משנה תורה". חכמי ביקורת המקרא ראו בחזרה המקיפה הזאת, במיוחד בהבדלים ובשינויים מהמסופר והמצווה בחומשים האחרים, עדות לזמנו המאוחר של החומש החמישי. הסברה היא, כי החומש הזה נערך בעיצומם של ימי הבית הראשון, ימים של ריבונות ישראלית וירושלים במרכזה, של חברה מרובדת למעמדות סוציו-אקונומיים.
ממסכת מגילה שבמשנה (פרק ג', משניות ד'-ו') וממקורות אחרים עולה, כי ראשית סדר הקריאה בתורה במנהגם של החכמים ומנהיגי הקהילות ובתי הכנסת בתקופת הבית השני ובראשית תקופת המשנה, לקרוא בתורה בציבור לקראת ימי חג ומועד ובמהלכם. באופן טבעי, הקטעים שנקראו נבחרו בהתאם לחג ולמועד, מתוך כוונה ללמד את העם ולהזכירו את מצוות החג. סביר להניח, כי בשלב קדום זה הקריאה בתורה בשבתות שאינן סמוכות לחגים נעשתה על פי בחירתו של החכם, או מנהיג הקהילה, לא על פי סדר קבוע. רק בשלב מאוחר יותר, בעיצומה של תקופת המשנה, השתרשו מנהגים שונים של קריאה רציפה בתורה, משבת לשבת, כאשר שני המנהגים הבולטים היו השלמת התורה אחת לשלוש וחצי שנים (מנהג ארץ ישראל), או אחת לשנה (מנהג בבל, שגבר לבסוף). קביעת מחזור קבוע של קריאה בתורה יצרה ניתוק בין הקריאה בשבתות לבין מחזור החיים השנתי. שעה שבימי החג והמועד קראו המקראות העוסקות בחג ובתכניו, הקריאה בשבתות לא עוד שיקפה את מעגל החודשים ועונות השנה.
חכמינו ביקשו להטמיע סדר קבוע של קריאה בתורה, אך בה בעת לשמור את הקשר בין לימוד התורה בשבתות לבין מעגל הזמנים השנתי. לפיכך עשו שימוש בשני כלים ריטואלים, הקשורים זה בזה, על מנת להבטיח את השגתם של שני היעדים כאחת. הכלי הראשון הוא קריאת המפטיר והכלי השני הוא קריאת ההפטרה.
כרגיל קוראים למפטיר, העולה אחרי שבעת הקרואים הראשונים, את הפסוקים האחרונים של הפרשה הנוהגת באותה שבת. ואולם, בשבתות שהחכמים ביקשו ליצור קשר בין הקריאה לבין מחזור הזמנים השנתי, הוסבה קריאת המפטיר אל פסוקי תורה אחרים, המתקשרים למועד שהחכמים ביקשו להדגיש. כך, למשל, נעשה בראשית חודש ובארבע השבתות הסמוכות לפורים ולפסח.
החכמים עשו כך גם בקביעת פרקי ההפטרה. הפרק מאחד מספרי הנביאים הנקרא לאחר הקריאה בתורה קשור לאחד הנושאים העולים בפרשת השבוע. אולם בשבתות האלה בחרו החכמים בפרק נביאים שעניינו אינו קשור קשר בהכרח לפרשה, אלא למעגל הזמנים השנתי.
בשבת חנוכה, משל, נקראת פרשת השבוע "הרגילה", אולם המפטיר וההפטרה עוסקים בענייני החג. בשבתות החלות סמוך לפורים ולפסח קשורים המפטירים וההפטרות לנושאים המיוחדים לימי החג, לא לפרשות השבוע הנקראות כסדרן. ואילו ב'שבת הגדול', השבת שלפני פסח, ובשבת שובה, השבת שבין ראש השנה ל יום הכיפורים, נותר המפטיר על כנו, בעוד ההפטרה מתייחסת למועדים המתקרבים.
כך גם בפרשת דברים.
במחזור הקבוע נקראת פרשת דברים בשבת שלפני תשעה באב, השבת השלישית בתקופת ימי "בין המצרים", אשר בין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב. כדי ליצור קשר בין פרקי התורה לבין ימי בין המצרים קבוע חכמים לשלוש השבתות האלה הפטרות העוסקות בתוכחה שהשמיעו הנביאים באוזני העם. הפטרות אלו מכונות "תלתא דפורענותא", שלוש הפורענויות, והן ניצבות כנגד שבע הפטרות הנחמה, "שבעתא דנחמתא", הנקראות בשבתות אחרי תשעה באב עד ראש השנה. ההפטרה שנקבעה לשבת שלפני תשעה באב, היא שבת דברים, לקוחה מפרק א' בספר ישעיהו. מילות ראשית הפרק, "חזון ישעיהו בן אמוץ", העניקו לשבת זו את כינויה: שבת חזון.
ככתוב, שידוכך הפטרת "חזון ישעיהו" אל פרשת דברים לא נעשתה בכוונת מכוון. מחזור הקריאה השנתי מיקם את פרשת דברים בסמוך לתשעה באב. הרצון להדגיש באמצעות ההפטרה את המטען הערכי והרעיוני של ימי "בין המצרים" הפגיש את ראשית נאומו של משה עם ראשית נאומו של ישעיהו. השילוב הזה בסמוך לתשעה באב, מזמין אותנו ללמוד את הדברים בהקשר של ימי "בין המצרים" ושל ארבעת ימי התענית שנקבעו במסורת לזכר החורבן.
שיפטו יתום ריבו אלמנה
הסקירה ההיסטורית של מה מימי יציאת מצרים דרך ארבעים שנות נדודים מייחסת מקום נכבד להבטחת ארץ ישראל לעם הנודד. כבר בראשית הפרשה מתוארת הארץ במונחים של ירושת אבות, ירושת עולם: "ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ אשר נשבע יי לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעיהם אחריהם" (דברים א': 8). המוטיב של בעלות העם על הארץ חוזר לכל אורך הפרשה. משה מודיע לעם כי אין הוא רשאי לרשת את ארצם של בני עשו, בני לוט ובני עמון, אך מנגד מובטחת לו ירושת הארץ. האל יסייע לבני ישראל לנחול את הארץ ולנצח את אויביהם: "קומו סעו ועיברו את נחל ארנון. ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצן החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (שם, 25-24)
מול הדברים המעודדים האלה של משה, ניצבים דברי הנביא ישעיהו באחת מנבואות הזעם והתוכחה הקשות שבמקרא. הנביא חוזה בעם חבול ובארץ מוכה, אשר אין בה מקום שנותר על כנו: "ארצכם שממה, עריכם שרופות, אש אדמתכם לנגדכם, זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים. ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה" (ישעיה א': 8-7).
ישעיהו, כדרכם של הנביאים, אינו מסתפק בתיאור המצב, אלא מרחיב ומפרט באוזני השומעים את הסיבה לחורבן ולמכאוב: הצביעות. מקריבי הקורבנות, מביאי המנחה והקטורת, שומרי השבת והמועד הם האשמים, בכסותם על מעשי העוול, בהעלימם עין מהטיית המשפט, משפיכת הדמים והתעלמות מן החלש, תוך צדקנות מעושה של שומרי תורת יי'. עוצמת חטאיהם של בני העם מוכפלת ומשולשת בטענתם, כביכול, כי "צדיקים אנחנו ולא חטאנו": "למה לי רוב זבחיכם יאמר יי … כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם, רמוס חצרי … חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי מנשוא. גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו. רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני חידלו הרע. לימדו היטב, דירשו משפט, אשרו חמוץ, שיפטו יתום, ריבו אלמנה." (שם, 18-11).
הנביא שם בפי העם המתאונן את טענת השבר: "לולי יי צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו" (שם, 9). אך בפסוק הבא הוא משיב לטענה הזאת: "שימעו דבר יי קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה" (שם, 10). החורבן כבר קיים בפועל, אומר הנביא. חורבן הארץ על פי הנביא ישעיהו הוא החורבן המוסרי. זכות האבות הנזכרת בפרשת דברים אינה עומדת לעם הזונח את דרך הצדק. אם בפרשת דברים ארץ ישראל היא ירושה, אזי בחזון ישעיהו היא פדיון הנפדה במשפט ובצדקה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם, 27).
חוסנה של הארץ בעוצמת המוסר
פרשת דברים והפטרת חזון ישעיהו מציגות שתי התייחסות מנוגדות לתשעה באב, שיחול השנה חמישה ימים לאחר קריאתם בבתי הכנסת. רבים רואים בצום תשעה באב אמצעי לחיזוק הקשר בין עם ישראל לארצו. רבים מבליטים ביום הזה את ממד הירושה שהפרשה עוסקת בו. הקשר בין הארץ והעיר ירושלים לבין העם היהודי הוא המוטיב הבולט בדבריהם ובכתביהם של רבנים, הוגים ומחנכים רבים, העוסקים בדמותו של צום תשעה באב.
הפטרת "חזון ישעיהו" מבקשת להציב במרכז יום תשעה באב את הקשר הסמביוטי בין דמותו המוסרית של העם בציון לבין חוסנה של הארץ וחוסן הקשר בינה לבין יושביה. חברה שאינה שומרת על אורחות צדק ומשפט, חברה שאינה יודעת להושיט יד לחלש, היא חברה הניצבת על סף חורבן.
עוצמת הביטויים הדתיים, כמו גם העוצמה הכלכלית והעוצמה הביטחונית אינן מהוות, לשיטת הנביא, ערובה לקיום הריבונות הישראלית. ל"קציני סדום ולעם עמורה", אין תקומה בארץ ישראל, גם אם יתהדרו מבוקר עד ערב בייחוס אבות ובזכויות היסטוריות.
בחיבורו המונומנטלי "משנה תורה", פותח הרמב"ם את העיסוק בארבעת התעניות במילים האלה: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות, לפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה כמעשינו עתה … שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב …" (משנה תורה, הלכות תענית, פרק ה', הלכה א').
יום של חשבון הנפש
תשעה באב הוא בראש ובראשונה יום של חשבון נפש, יום של בחינת דרך. מצויה בידנו האפשרות לבחור את מושאו של חשבון הנפש באופן ההופך את יום הצום לכלי היטהרות. פרשת דברים והפטרת שבת חזון מציעות לנו שני רעיונות: להתמקד בזכותנו על הארץ, או להתמקד בחובתנו לבנות חברה צודקת, מוסרית ורחומה. בחירת החכמים בהפטרת הנביא ישעיהו כבת זוג לפרשת דברים, היא בחזקת רמז לדרך שהם בחרו: חברה המבקשת להתרחק מימים של חורבן, תטיב לעשות אם תבכר ביום הצום לשנן את חזון ישעיה על פני המסר של פרשת דברים.
בהשלמת בניין ירושלים ובהשכנת שלום בין חומותיה ננוחם!