איכה, איכה ואיכה

המחקר המדעי רואה בספר דברים יצירה ספרותית מאוחרת, שנכתבה, כנראה בימיו של מנשה, מלך יהודה. תקופה זו הייתה תקופת שקט ושגשוג בממלכת יהודה והתאפיינה, בין השאר, כתקופה בה חזרה עבודת האלילים ליהודה. המקדש השומם וחוסר התעסוקה של הכוהנים הביאו אותם ליצירת ספר דברים, הבא לסכם את התורה. ספר דברים התגלה עם עלייתו של יאשיהו, נכד מנשה, לשלטון.

פרשת דברים מסמלת עבורנו גם את עובדת היותנו קרובים מאד לצום תשעה באב. הפרשה מסכמת את "תלתא דפוראנותא" – שלושת השבתות של תקופת בין המיצרים, בין י"ז בתמוז ל-ט' באב, לאחריה תגיע תקופת "שבע דנחמתא", שתתחיל בשבת ואתחנן, הידועה גם כ"שבת נחמו".

המסורת מלמדת כי כבר בשבת זו יש להכניס אל הקולות הנשמעים בבתי הכנסת את הנעימה העצובה המיוחדת לקריאה במגילת איכה, הנקראת ביום הצום על חורבן בתי המקדש. על פי מסורת קריאת התורה הבבלית פרשת דברים נקראה בדרך כלל בשבת שלפני תשעה באב, מה שעזר לחז"ל למסד את הקביעה כי פרשה זו תקרא תמיד לפני יום הצום. כחלק מהאווירה המיוחדת נקבע כי פסוק, הפותח במילה איכה, יקרא במנגינת המגילה ולא בטעמים הרגילים. חז"ל לא הסתפקו בכך ומתוך מבחר גדול מאד של נבואות חורבן הם בחרו בישעיהו א' כהפטרה לשבת זו. מכאן גם נובע שמה המקובל של השבת – שבת חזון. בחירתם בפרק זה נבעה בין השאר בגלל פסוק 21 הפותח במילה "איכה". פסוקים 21-23 נקראים בניגון המגילה.

המסורת עוד הגדילה עשות בכך שקבעה כי שבת זו לא ראוי לה להיות שבת שמחה, ועל-כן נקבע כי אין מציינים בה שבת בר מצווה או שבת חתן. בדרך כלל יקרא את ההפטרה אחד המתפללים המציין ביום זה יום זיכרון לפטירת אחד מהוריו.

כך מצאנו כי גם בקריאת התורה וגם בהפטרה אנו מטעימים פסוקים בהם מופיעה המילה "איכה" עם נגונה העצוב של מגילת איכה שנקרא בתשעה באב.

אך האם די להסתפק בנעימה העצובה? לצערי הרב עלי להודות כי אין אנו, כעם וכיחידים, שמים את לבנו לקריאה המשולשת: איכה, איכה ואיכה. אין אנו נותנים את דעתנו למהות הקריאה הנשמעת מהמילה 'איכה' והמופנית אל קהל המתפללים בבית הכנסת, אך לא רק אליהם. קריאה זו מופנית אל ההנהגה ותובעת מהם להתנהג ביושר ובצדק עם הציבור אותו הם מנהיגים. היא פונה אל הכוהנים המתגלמים בימינו בדמותם של הרבנים, רבני הערים והשכונות, רבני בתי הדין ורבני הממסד. היא פונה אל כל מי שעומד בקו הראשון של הנהגת הציבור ותובעת ממנו לנהוג באחריות ציבורית כלפי העם, ובמיוחד כלפי אילו אשר מעמדם החברתי ומיקומם בעשירונים הנמוכים של החברה מחייב את הציבור ומנהיגיו להתנהג אליהם לפנים משורת הדין.

יום ט' באב והימים הסמוכים אליו צריכים להיות ימים של חשבון נפש ציבורי רציני. ממש כשם שאנו נקראים לימי חשבון נפש אישי כשאנו מתכוננים לקראת הימים הנוראים, כך עלינו לנהוג במובן הכללי- חברתי לקראת ט' באב. לנגד עיננו צריכה להיות דמותו של המנהיג הגדול ביותר שעמד לעמנו. משה רבנו עומד בתחילת פרשתנו כשהוא כואב את העונש הנורא שהוטל עליו ומנסה להעביר מסרים של התנהגות ראויה לעם המאזין לו. אנו הקוראים את הפרשה כבר יודעים: העם לא האזין ולא הפנים. כך קרה שההיסטוריה של עמנו רצופה בעליות ובירידות כך אבדנו פעמים את עצמאותנו, כך אבדו לנו פעמים מקדשינו וכך הלכנו פעמים לגלות.

האם בפעם השלישית בה אנו חיים עצמאיים על אדמתנו ומקבצים את הגלויות מארבע כנפות הארץ נדע לשמור על עצמנו? ימים יגידו

נאזין לדברי משה המתחיל בנימה של ייאוש את פרשת דברים ואת ספר דברים. אולי אפשר ללמוד מהם גם עניינים יישומיים לימינו?!