…וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:
וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַ–ה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת (במדבר כ"א 10-4).
בפרשת השבוע נקיים הכירות עם דמות הנחש.
שבטי ישראל נמצאים עדיין בדרכם לארץ המובטחת. המסע בוודאי לא קל. בפרשתנו עלילה נוספת מעלילות בני ישראל במדבר. חוץ מחום המדבר והתנאים הקשים של הדרך יש בעיות נוספות: אין לחם ואין מים, והמן היורד משמים כבר איננו אטרקטיבי כפי שהיה בתחילה.
ומה התגובה האלוהית? עונש לכל המתלוננים. הפעם עונש "משובח" בסגנון המדבר – נחשים. חז"ל רואים קשר בין הנחש הידוע מסיפור אדם וחווה בגן עדן, הנחש מסיפור פגישתם של משה ופרעה טרם יציאת מצרים, לנחשים המופיעים בפרשתנו. לנחש, לדעתם, תכונות מעניינות הקשורות בפיו: מה שנכנס לפה הנחש – עפר, ומה שיוצא מפיו – הארס. הם יוצרים אנלוגיה בין הנחש לבני ישראל. לעם קשה לקבל את המזון שנותן להם האל – נכנס או לא נכנס לפה. מה שיוצא מהפה – התלונות על הקב"ה ועל משה, דומה לארס הנחש. אין בדברים שאומר העם למשה על הנהגתו והנהגת האל את עמו אלא רק לשון הרע, ללא כל תועלת. הנחשים הם הכלי "המתאים" לעונש. הם מכישים, ולא יוצרים איזו מציאות נסבלת אחרת לעם הנודד.
כתגובה לחזרתם של בני ישראל בתשובה על הלעז שהוציאו על האלוהים ועל משה מצווה ה' את משה לעשות את נחש הנחושת, (המשמש מאז סמלם של אנשי הרפואה היהודים), אליו צריכים הנשוכים לשאת את עיניהם ובדרך זו יתרפאו. בעלי המשנה תוהים על חשיבותו של נחש הנחושת ושואלים : עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כא) – וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים (משנה ראש השנה פרק ו' משנה ח). תרופתם של הנשוכים היא השתעבדות לאביהם שבשמים ורק על ידי כך הם נרפאים. לא נחש הנחושת הוא המרפא, אלא הפנייה, מאלו שהוכשו על ידי הנחשים, אל ה' היא המרפאת.
מעניין לציין כאן כי נחש הנחושת לווה את עם ישראל שנים רבות לאחר סיום הנדודים במדבר וההתנחלות בארץ. בספר מלכים ב' אנו קוראים: וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמַלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וכִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: בַּ–ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו (מלכים ב' י"ח 5-1).
מהתיאור הזה, עדות ספר מלכים לרפורמה הדתית שעשה חזקיה, שהחל למלוך בשנת 727 או 715 לפני הספירה, אנו מבינים כי לנחש הנחושת שמופיע בפרשתנו היה מקום בחצר המקדש בירושלים ובפולחן העממי בו. המלך חזקיה, שלא היה מרוצה מהעובדה שבאי המקדש מקטרים לפני נחש הנחושת, החליט לשבור את השריד העתיק הזה מימי משה ובכך לטהר את פולחן ה' במקדש מסממנים אליליים. חז"ל מסכמים את פעילותו ואומרים: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתֵּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ…(בבלי ברכות י' ע"ב).
סיפור נחש הנחושת – עוד יום מלא אירועים בדרכם של בני ישראל אל הארץ המובטחת.
שבת שלום