הלילה כמעילך הרטוב/ פאוזי כרים (מערבית:ששון סומך)
הלילה כמעילך הרטוב, ארוך ולח,
כוכביו נפרמים ככפתורים
מחשוף צווארך כמפרץ
שהקור מכה את חלוקיו.
צמותיך סתם הד המתעבה עד שהוא מתקבע.
תווי פניך תכלית משב הרוח.
לא אשאל: מי את? אך אשאל: מי אני
מבלעדיך?
פרשת חקת נפתחת בתיאור מלאכת הטיהור מטומאת המת. התהליך ארוך ומורכב ורב פעלים: דבר, קח פרה אדומה, תן, הוצא, שחט, קח מדמה, הזה, שרוף, השלך, שרוף, כבס, רחץ ואם באת במגע עם המת חכה שבעה ימים והיטהר.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
בסוף שרשרת פעולות הטיהור מתה מרים ותמו המים. שלבי הטיהור, שבעת הימים, אך הטקס המפורט איננו. שני פסוקים מתארים את מותה, קבורתה וחסרונה של מרים. במותה לקחה איתה גם את אמצעי הטיהור האחרון – הרחצה במים.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
אין זמן לעבד, אין זמן לשאול שאלות, או לדבר עם האישה שהלכה. העם מתדפק על הדלת בצעקות רמות, הוא דורש ממנהיגיו שיחזרו לשולחן העבודה, או במקרה שלנו למקל הדרכים.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
ובתוך משה נפער חלל, בתוכו מהדהד קול שירתה של מרים. היא שם? עדיין שם? עודנה או איננה? האינסטינקט הראשון מורה לקרוא לה ולבקש כי תשיב את בארה, תזרים את מימיה המרגיעים, תתופף בתופה בקצב פעימות הלב המניח את הנפש.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
מבוכה. לרגע שכח. נכנס חזרה אל תוך התיבה, מוגן ובטוח מקול ההמון, מתמסר לקול זרימת המים והרוח בקנים וקולה השר לו שיר ערש מלווה אותו בלחישה הולכת ומתרחקת. "ומים אין לשתות" חודרת הצעקה מבעד למסך הזיכרון.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
משה ואהרון נקראים לפני ה', הוא מדבר אליהם. כן, יש שם מילים בחוץ, אולם נדמה לו למשה שהן פוגעות בשכבה לא נראית המקיפה אותו כעת, פוגעות ומחליקות מעליו. דבר אל הסלע. דבר אל הסלע? דבר אל הסלע, דבר אל הסלע, היה חזק, אתה מנהיג, יש לך משימה, המים הלכו יחד איתה. עליך להשיב אותם.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
הוא עומד מול הסלע, אהרון לצדו ומחשבה מניפה את כנפה: אולי ידבר הוא במקומו? כי המילים יושבות, צפופות, זו לצד זו בתוך הגרון ונדמה שכובדן הוא ככובד הסלע הזה המחזיר לו מבט מחוצף. וכמו שקרה כבר בעבר הן מסרבות להתפנות, להיפרד זו מזו ולעלות על דל שפתיו.
כי עתה נסתם מעיינו (של משה) ממות מרים, כתב הרמב"ן, זרם המילים פסק, התייבש בתוכו, נשארה תנופת היד, המניחה את מלא כובדה על הסלע מולו וקול דממה דקה מסוף העולם ועד סופו.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
רגע אחד של התייחדות, לא עם האל, איתה. לא כמנהיג, כאח. רגע של הבנה מתוך התבוננות שאם הוא זה שמוציא את המים מן הסלע, משמע שהיא אכן עזבה, לתמיד.
לא אשאל מי את? אך אשאל מי אני מבלעדייך?
המסע נמשך, הגזרה נאמרה, עוד זה מדבר וזה בא, מדובר באהרון, אלוהים מכין את משה, הפעם אין מקום לטעויות, הוא מקבל התרעה על המוות הקרב וגם שלושים יום להתאבל. הקרקע הוכנה, המסר נקלט, אין צורך לדבר, רק לפעול – הפשט, הלבש, רד מן ההר.
"באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרון, מן בזכות משה. (בבלי, תענית, ט ע"א) ומשמת משה נסתלקו עמו גם המן, גם ענני הכבוד וגם הבאר" (גמרא, תענית ו, ע"א).