אחד: עמית שלי שבר לפני שבועיים את היד.
הוא יצא עם המשפחה לטיול רענון קצר כזה ברחובות ליד הבית, בין האזעקות.
וכמו שקורה לא פעם, מה שהתחיל ביוזמתו כמסע עם כוונה טובה, הידרדר במהרה לאירוע רווי תלונות וקיטורים. ואז זה קרה. בהתקף פתאומי של זעם, באמצע הרחוב, שהגיע כאילו משום מקום הוא הנחית אגרוף עוצמתי במה שנראה כמו גדר מפח שניצבה לשמאלו…רק שהיא לא היתה עשויה מפח. היא הייתה עשויה מחומר קשיח בהרבה. הכאב היה מפתיע. אבל לא כמו העובדה שהוא, דמות טיפולית, מודעת, הצליח מרגע לרגע לאבד את זה ככה, ועוד מול הילדים. – בעיקר מול הילדים.
כשהוא הגיע למיון התבררו לו שלושה דברים: יש לו שבר בעצם המסרק. לשבר הזה קוראים גם שבר המתאגרף. הוא לא הגבר הראשון וכנראה גם לא האחרון שהגיע ויגיע למיון, עם השבר הזה בשנתיים האחרונות. מתוך סקרנות, לפני שהלך הוא פנה לרופא ושאל אם נשים גם מגיעות למיון עם השבר הזה,
והרופא ענה שפחות.
כשחזר הביתה מגובס, הוא התנצל בכל ליבו פני הילדים. הם הבינו וסלחו. הוא סלח לעצמו פחות.
שתיים: פרשת השבוע שלנו, פרשת חקת מציגה בפנינו את האגרוף הראשון המתועד שנתן גבר אי פעם לקיר. זה אומנם לא קיר, אלא סלע, וזה לא אגרוף אלא מטה, אבל הרעיון דומה: במקום, כפי שציווה אותו אלוהים, לדבר אל הסלע ש יוציא מים, משה חובט בו. במקום לדבר, משה פונה לאלימות.
במקום לדבר, משה מוצא את עצמו פורק את הזעם והתסכול שלו על סלע דומם.
והאמת היא שאפשר להבין אותו.
ארבעים שנה משה נושא על כתפיו את בני ישראל במדבר, עם החול והאבק שחודר לבגדים, ולמיטה, ולאוכל, ולנחיריים. ארבעים שנה הוא ממתין למותו של דור מתלונן אחד ולעלייתו של דור משופר שני, כדי להכניס אותם סוף סוף לארץ, והנה מסתבר שגם הדור החדש הזה הוא דור שלא מפסיק להתלונן.
אז איך אפשר שלא להשתגע?
אך בעיקר, בעיקר, נדמה שהדבר שבאמת השפיע על משה וגרם לו לחבוט בקיר ולו לרגע, היה המוות של אחותו, מרים: הצלע הנשית במשולש המשפחתי שהנהיגה יחד עם משה ואהרון את העם במדבר. הפרשה מספרת לנו ביבשושיות סמלית על מותה ממש רגע לפני תלונת העם על המחסור במים ונראה שזה אך טבעי לקשר בין שני המאורעות. להבין שחלק מהתקף הזעם של משה קשור ישירות באבל העמוק, אבל הלא מדובר כלל, שלו על אחותו: אולי אפילו בחוסר היכולת שלו לאבד כראוי את מותה ?
האם זכה בכלל להתאבל עליה או שמיד נקרא לכבות את השריפה התורנית במחנה?
האם היה לו עם מי להתאבל חוץ מאשר עם אחיו השתקן? האם הצליח לעשות תהליך כלשהו אל מול מותה? האם מותה הדהד לו את מותו של דור שלם שאותו ליווה זה ארבע עשורים במדבר?
האם מותה היה טריגר שהציף לפתע עשורים מודחקים של אלימות ואימה ומנוסה?
את התשובות לעולם לא נדע כמובן , אבל קשה על פניו שלא לראות את הקשר הישיר בין מות מרים לבין התוקפנות הפתאומית של משה, מיד אחר כך.
פרשנות נוספת העוסקת בתפר שבין הסיפורים היא זו של חז"ל שקשרו בין מות מרים לבין הצמא שפקד את המחנה מיד אח"כ ככתוב : וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן (במדבר כ', 2-1). ע"פ המדרש המופיע בין היתר בתלמוד הבבלי, מרים הנביאה היתה אחראית על באר מים ניסית שנוצרה כבר בשעת בין השמשות בימי בראשית, באר מים שליוותה את בני ישראל במדבר וסיפקה למחנה את כל צרכיו. עם מות מרים, מתה גם הבאר.
עם מות הבאר, מתה גם האמונה של העם שמשה יוכל לספק להם מים.
ונראה איפה שיש כאן מקום לפרש שעם מותה של מרים לא רק אזלו מי הבאר הפיזיים של המחנה, אלא גם המים הרוחניים שהזינו אותו ואתם גם כל יתר איכויות היסוד הקשורים במרים: הרוחניות, האמונה, התושייה, התקווה, הדבקות בחיים, השירה, הנגינה….
ואם נעז לצלול עוד קצת פנימה נוכל לפרש את מות מרים גם כמות הארכיטיפ הנשי במחנה ישראל בכלל ואולי גם בנפשו של משה בפרט. מוות שלקח איתו את יסודות הרוך והרחמים, החמלה והסליחה, האינטואיציה והחיבור ללא מודע, מוות שסתם בעפר את הבאר העמוקה שממנה מפעפעים חוכמות הנפש והסוד של מי התהום והרחם. המים של מרים.
ולאור כל זאת – מותה הפיזי של מרים, העדר המים הניסיים עליהם היא היתה מופקדת, כמו גם מות האיכויות הסימבוליות שהיא ייצגה בנפש האומה ונפשו של משה – לא יהיה זה מפליא איפה להבין מדוע , אחרי מותה, מוצאים את עצמם גם העם וגם משה חיים לפתע בעולם סדוק, צמא ומאובק.
עולם בלי באר ומים. עולם של דין, וצדק, וכעס ושתיקה ופילוג ואלימות.
ולאור כל זאת, לא יהיה זה גם מפליא להבין מדוע במקום לדבר אל הסלע משה מתנהג, ומכה בו כדי להוציא ממנו מים. (כי מה שלא מדבר, מתנהג. וזה דבר ידוע)
ועוד לאור כל זאת לא יהיה זה גם מפליא להבין למה כמעט כל ספר במדבר מכאן ואילך יהיה רווי במאבקים, ומלחמות, וזנות, ורצח עם, ושמחה לאיד, ועין תחת עין ומעגלי נקם.
כי ככה זה כשאין יותר באר. ככה זה כשאתה חי בעולם צמא למים.
שלוש: העונש שקיבל משה מאלוהים על אי הציות שלו היה לא להיכנס לארץ המובטחת.
למען האמת, קשה לדעת אם מדובר בעונש, או בהבנה אלוהית שמשה בעצם הגיע לקצה יכולת ההנהגה שלו. הנהגה טובה הרי, חייבת בתחלופה. זה בריא גם למנהיג וגם למונהגים.
אבל יהיה הרציונאל מאחורי העונש אשר יהיה, אני לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אילו אלוהים, במקום להעניש את משה, היה פוגש אותו לא דרך האיכות "הגברית" שלו, אלה דווקא דרך זו "הנשית" : במקום עיניים שופטות – עיניים טובות; במקום דין – חסד; במקום נקמה – סליחה; במקום כעס – חמלה. מה היה משה לומד מזה? מה היה לומד העם? מה היינו לומדים אנחנו? האם הדי.אנ. אי הדתי, המוסרי, והנפשי שלנו היה יכול לייצר בעקבות זאת תשתית לבניית עולם טוב יותר? רך יותר? רחמנא ליצלן "נשי" יותר? אני חושב על סוג המודלינג הזה, שבוחר אל מול הכעס להציב דווקא אמפטיה, ורוך, ולא יכול שלא להרגיש את גודל ההחמצה על כך שלמעט מקרים בודדים , הוא כמעט ולא קיים בסיפור המקראי בכלל וביחסים שבין אדם לאלוהים בפרט.
אבל יכול להיות שהעדרו, בכוונת מכוון או שלא, יכולה להאיץ בנו לייצר אותו בחיים שלנו כאן ועכשיו.
3500 שנה חלפו מאז החבטה ההיא של משה. הגיע אולי הזמן להפסיק לתת לה להדהד.
נכון, השיח המפלג כאן ובעולם חוצה את העולם לשחור ולבן, למשחקי האור והצל האכזריים של המדבר. סכסוך רודף סכסוך, מעגל זעם אחד מצית מעגל זעם שני ומעל כולם מרחף הצל של מנהיגי עולם – גברים זועמים כולם – שלא מצליחים ונדמה שגם לא רוצים להוריד את הלהבות ולהרוות את העולם במים. אבל אנחנו חייבים להאמין שיש בכוחנו לשנות. אנחנו חייבים להאמין שלכל הפחות על עצמנו, על המעשים שלנו, ועל הבחירות שלנו – יש לנו שליטה.
אז בוא נחפור יחד בארות.
בוא נפגוש האחד את השנייה בעיניים טובות.
בוא נאבק למען החיים.
בוא נחזור ללמוד איך לחמול. איך לסלוח. איך לוותר.
בוא נאמין בטוב.
בוא נאמין בתקווה.
בוא נהיה פשוט טובים יותר האחד לשני ולעצמנו.
בוא נפסיק להלום בחומות של פח ובמקום זה נדבר עליהם.
מי יודע. אולי יקרה איזה נס, ויצאו מהם גם מים.
שימו לב אל הנשמה.
שבת שלום