פניתי אליהם וביקשתי מהם להזכיר לכולנו מה הם "חוקי הביקור במוזיאון"
"אסור לרוץ!" אמר אחד,
"אסור לגעת!" הוסיפה אחרת,
"אסור לדבר" החרו-החזיקו אחריהם חברים נוספים.
התעצבתי אל ליבי. האם הביקור במוזיאון מוצף כולו רק באיסורים, הרי מדוע שילדי וילדות גן יראו בו הנאה וחוויה?
-"ילדים וילדות", שאלתי, "ומה מותר או כדאי לעשות במוזיאון?"
השתררה דממה.
"מותר להסתכל מקרוב" אמרה אחת,
מותר לשאול שאלות", אמר אחר,
"כדאי להיות סקרנים", ענתה אחרת.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל […] וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם;(במדבר יט, 1-10 בדילוגים)
האם חוקת התורה רצופה איסורים ומגבלות בלבד? על כך אומר בעל המדרש: אמר ר' יודן: אף שבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה. "את הגמל כי לא מפריס פרסה" אין כתיב כאן [לא כתוב כאן], אלא "אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" [ויקרא יא ד]. "ואת הארנבת כי לא מפרסת פרסה" אין כתיב כאן [לא כתוב כאן], אלא "כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא". "ואת החזיר כי לא מעלה גרה הוא"- אין כתיב כאן [לא כתוב כאן], אלא "כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא".(מדרש רבה, סדר חוקת פרשה יט)
ר' יודן שם לב לא רק לתוכן החוקים אלא גם לצורת הצגתם. יש בניסוח על דרך החיוב כוח גדול להניע אותנו, לראות את ה"יש", לדון תמיד לכף זכות- ולראות את היפה אפילו בחיה טמאה.
סבתי המנוחה חסיה ספיבק ז"ל הייתה אומרת: "כשר- הוא מה שיוצא מהפה, ולא מה שנכנס אליו". חוקת ה' מלמדת אותנו פרק בהלכות דיבור. שומה עלינו להקדים את החיובי לשלילי, לבחור לתאר את ה"יש" ולהעדיף את החיוב וההכרה בטוב על פני מניית החולשות, החוסרים והפגמים- בנו ובזולת. זוהי הטהרה האמיתית- שכן "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" [תהלים יב 7]
ומי ייתן שנוכל גם אנחנו להיות מעט יותר כמוהו.
שבת שלום