וכך מתואר סיפור נחש הנחושת, בספר במדבר פרק כ"א:
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. ה וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. ו וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ; הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. י וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, וכו'
מוטיב המוות חוזר שוב ושוב בפרשה, בצורות שונות. אם בהיטהרות ממנו, אם בחשש ממנו, ועוד.גם בסיפור זה מופיע המוות, אבל שמא, ניתן לפרש אותו בדרך סמלית.
פרשת הנחשים פותחת במילים:
ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.
לאור סרוב האדומים לאפשר לעם ישראל לעבור בגבולם, כמסופר בפרק כ', נאלץ העם ללכת מסביב לאדום, דבר שהאריך כמובן את הדרך. העם, המסתובב במדבר שנים ואיננו רואה את סוף המסע, מתעייף. לא מדובר רק בעייפות פיזית, אלא בעייפות נפשית, ייאוש, חוסר תקווה וחוסר אמונה.
על הביטוי "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" אומר רש"י: "לשון קיצור נפש, באדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך ליבו לגור שם אותו הצער […] שאין יכול לסובלו".
וממה קצרה נפש העם? מן הדרך. דרך פיזית, ארוכה ארוכה, ומן המאמצים הבלתי פוסקים שנדרשו מהם.
נפשם קצרה. הם מתלוננים על החוסר במים, בלחם, על המָן שאינם יכולים כבר לעכל אותו. על תחושת המוות.ואלוהים מעניש אותם, ושולח את "הנחשים השרפים" הנושכים בהם.
מדוע דווקא את הנחשים השרפים?
היו פרשנים (כגון "הכלי יקר"), שקשרו בין המילה "שרפים" לבין שרפה ואש – בני ישראל התלוננו שאין מים, ואלוהים מעניש אותם באש, שאינם יכולים לכבותה.
אחרים הולכים בעקבות המדרש ומצטטים את מאמר חז"ל: "כל המדבר לשון הרע בחברו ומכל שכן ברבו – נחש מכישו". בני ישראל דיברו לשון הרע באלוהים, ונחשים מכישים אותם. אבל מעניין מכולם הפירוש המדרשי ("אור החיים") האומר: "השרפים – שהם שורפים את הנפש".
אמרתי, שאני מבקשת לפרש את הסיפור פירוש סמלי.
נדמה לי שהסיפור יכול ללמדנו, שבשעת ייאוש גדול, חוסר אמונה וחוסר תקווה, נוצר מעגל הרסני. כאשר נפשנו קצרה, וכדברי רש"י – אין לנו מקום בלב לשאת את הצער ולסבול אותו, עלול להיווצר מעגל שבו אנחנו שורפים את הנפש. מכלים את כוחותינו ברחמים עצמיים, בהשתקעות בצערנו ובסבלנו. ממיתים את נפשנו ואת שארית כוחותינו.בשעה זו, עלינו למצוא כוחות נפש אדירים לעשות את הדבר הפשוט – לבקש עזרה. ממש כבני ישראל הבאים אל משה.
ומה עושה משה? נחש-שרף מנחושת, דבר חיצוני, בו העם מביט וחי.
אם נצליח להתבונן במה שמענה אותנו מבחוץ, להגדיר אותו ולהבין אותו – הנה עשינו את הצעד הראשון להחלמה ויציאה מן המשבר. העם מביט בנחש הנחושת, בשרף השורף את נפשו, מבחוץ. בכך הופך הסבל למוגדר, לאפשרי להתמודדות. והעם חי.
ומהו הצעד הבא?
הצעד הבא מתואר מיד בהמשך. באותה שורה, ללא כל הפרדה גראפית בתורה. הצעד הבא הוא: י וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת. יא וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, וכו'
הנסיעה קדימה. ההתקדמות. זהו הצעד הבא. היכולת להוציא את עצמנו מתחושת האין-מוצא המקבעת אותנו במקומנו. היכולת להביט קדימה ולזוז הלאה.
רבים הקשיים שבחיינו. רבים האתגרים האישיים, הלאומיים, האנושיים.
הפרשה אומרת לנו, שעלינו למצוא את הכוחות לבקש עזרה, ובמיוחד – לזכור שתמיד תמיד יש להתקדם הלאה – אל חוויות חדשות ומרגשות, אל חיים מלאים ומפתיעים.
שכן, בוא-נבוא אל הארץ המובטחת.
שבת שלום!