גם משמעותן המדויקת של מלות ההכתרה, בהופעתן כאן, לוטה בערפל. המונח תורה כאן מכוון כנראה להוראה ספציפית, לעניינו הנקודתי של הנאמר כאן; כך הוא מופיע במקום אחר בכותרת זאת תורת האשם (ויקרא ז, א). שונה עד מאוד עניינו של ביטוי זה בהכרזה וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, המשמש בתפילותינו בסיס לקריאת הקהל בעת הגבהת ספר התורה. היחס בין משמעויות אלה קשה לפענוח. מעורפלת עוד הרבה יותר משמעותו של המונח חוקה. במקרים אחרים הוא מציין בהופעתו במקרא הוראה מתמדת, נצחית, שלעולם לא תופר. כך בספר שמות, בעת כינון חג הפסח וזכרון יציאת מצרים: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהו (יב, יד). אפשר שכך גם בספר במדבר, בהקשר של מעמד הגֵר בקהל ישראל: הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם (טו, טו). ואילו כאן אין הוא מציין מעמד יתר של 'חוקת עולם', ואינו מצביע על הוראה מכוננת בחיי האדם והעם.
בלשון חז"ל הובנו החוקים והחוקה כאותן הוראות אלוהיות שאין להן תשתית מוסרית או שכלית, שכל תוקפם בהיותם צווים אלוהיים שנגלו לנו; זאת בניגוד למשפטים, המבטאים ערכים תבוניים ומוסריים, שעל החובה לקיימם היינו יכולים ללמוד בכוחותינו האנושיים גם לולא נצטווינו בהם. ברוח זו עונה רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שביקשו מזור למבוכתם נוכח הפרוצדורה התמוהה של טיהור טומאת המת במים המעורבים באפר הפרה האדומה: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור [על] גזרותיי (במדבר רבה, יט). מצוות אלה זכו בלשון ימי הביניים לכינוי מצוות שמעיות, היינו מצוות החלות עלינו רק משום ששמענו אותן בהר סיני; זאת בניגוד למצוות השכליות, כגון לא תרצח ולא תגנוב. חלקן, כמו מצוות הפרה האדומה, נראות לנו היום כבעייתיות ואף כמסוכנות. אחרות – נוטלות חלק מרכזי וחיוני במרקם חיינו הרוחניים והדתיים.
שהרי השפה הדתית זקוקה לסמלים, למבעים שאינם תבוניים, למצוות ולמעשי-קודש שאינם נובעים מהספירה האנושית הרגילה. יש באלה כוח ייחודי לכוון אותנו אל מה שמעֵבר, אל השגב האלוהי. אילו היינו מסתפקים במה שהשכל מלמד אותנו, ולא נזקקים ללשונה המקודשת של המסורת, היו בידינו אולי הרעיונות המכוננים את השבת ואת יום הכיפורים, אולם לא הייתה בידינו נשמתם של אלה. לא היינו יודעים את סוד כוחם של כל נדרי ושל מקצב התפילה והצום המיוחדים ליום זה; לא היינו יכולים לקדש את הזמן מכוחם של מנהגי השבת ותפילותיה. תהא הבנתנו את מקור המצוות הללו אשר תהא, הן שלנו ואנו שלהן. חיינו הדתיים, חיינו הרגשיים והרוחניים – זקוקים גם להן ונבנים גם עליהן.
אולם למען חיינו ולמען הממד הדתי שבהם נתבעת מאתנו הבנה נוספת, מעמיקה ותובענית עוד הרבה יותר של רעיון החוקה, זה המתבטא בשימוש המודרני במונח זה.
נשוב ליסודה הלשוני של המלה. עניינו של השורש ח.ק.ק הוא חקיקה-חריטה. כזה היה כתב היתדות המסופוטמי, החקוק על לוחות טין. שלא ככתיבה המצרית, על גבי פפירוסים ובצבעים גם על גבי אבנים, החקיקה המסופוטמית חודרת אל הטין ממש. היא בעלת יציבות והתמד יתרים, שוררת כל זמן שהטין, המיובש בשמש ונצרף באש התנור, עצמו שורר. גם הביטוי "חקוק בסלע", משמעו יציב ועומד, דבר שלא יימחה. נראה אפוא שאין זה מקרה שבעליו המסתוריים של ספר יצירה, אי שם במאה הראשונה או השנייה לספירה, דימה את האל הבורא למי ש-חקק … את עולמובספירות ובאותיות (ספר יצירה א, א). העברית המודרנית שאלה משמעות זו כדי לציין במלה חוקה את מה שהתגבש בתורת-המדינה במאות השנים האחרונות כ-constitution, היינו חקיקה המכוננת, הקיימת ועומדת ביסוד הסדר הפוליטי וההסדר החוקי של מדינה. חוקה, במובן זה, היא אותה חקיקה ראשית המגדירה את דרכה של המדינה, את אושיותיה, את קווי המתאר היסודיים שלה. היא גם אמת-המידה שלפיה נשפטים מעשים וחוקים פרטניים. אלה העומדים במבחן רוחה ולשונה של החוקה – מתקיימים; אחרים – דינם להתבטל ולחלוף מן העולם.
בהיסטוריה של מדינת ישראל שאלת החוקה היא שאלה פתוחה, פצועה במידה רבה. הכנסת הראשונה נבחרה כאספה מכוננת, היינו כגוף שיחבר את חוקת המדינה. ההנחה הייתה, שבדומה למדינות אחרות, רגעי כינון המדינה הם אלה שבהם ניתן יהיה לגבש קונצנזוס רחב ומעמיק סביב סוגיות היסוד בחיי המדינה ולהתוות את דרכה העקרונית. כך היה בארצות הברית, כך היה במדינות רבות אחרות. לא כך אירע בישראל, והסיבה העיקרית הייתה הפער העמוק בהבנת דרכה של ישראל כמדינה יהודית, בפרשנויות הסותרות שניתנו לשאלת זהותה התרבותית והפוליטית ולדרך שבה יש לקשור זהות זו למסורת היהודית ולדת ישראל. מאז צעדה המדינה צעדים רבים לקראת כינון בפועל של חוקה, אולם היעדרה של זו מסמל עדיין כמה מקווי השבר היסודיים המציינים את הקיום הישראלי: בין אורתודוקסים למיניהם, לשאינם אורתודוקסים (חילוניים, רפורמים, מסורתיים ועוד); בין יהודים לערבים; בין לאומנים לשוחרי החברה הפתוחה והליברלית.
אולם פרשת השבוע אינה מדברת על חוקה סתם, אלא על חוקת התורה. היא מציבה את תביעתה במישור שמעבר למעשה הפוליטי-גרידא ולמסד הערכי המכונן מעשה זה. היא מציבה אותנו מול ההכרח לחוקק את חוקתנו בכל מישורי חיינו, האישיים, הציבוריים, הקהילתיים, ולעשות זאת לפני אלוהים-חיים. ואמנם, בשורה ארוכה של מישורים נדרשת היום חוקת תורה, חוקה שתדריך את מעשינו ואת הכרעותינו עם בני האדם ולפני אלוהים. הרבה ממה שנדמה היה עד אתמול כחקוק בסלע וכקיים ועומד, צריך בחינה חדשה, חקיקה חדשה. ואנו מאמינים שמעשה אנושי זה צריך להיעשות לפני אלוהים, מתוך הפרספקטיבה המשולבת של החול ושל הקודש שבחיים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
כך הוא בשאר שאלות קץ החיים, שעד לא מכבר נראו ברורות ופשוטות. כל אדם סופו למות. יום המיתה נתון בידיו של האל. אנו מופקדים – כפרטים, כאנשי רפואה, כחברה – רק על הבחירה בחיים ועל הארכת החיים וריפוי המחלות הכרוכות בהם. כך היו נראים הדברים, ולאורם היה זה בהיר כשמש שקירוב ימיו של הגוסס כמוהו כרצח, שמצווה להאריך חיים ככל הניתן. לא עוד. הגענו למצב שבו בכוח אנוש ניתן לא רק לרפא ולהעניק למתרפאים שנות יצירה וחיות, אלא גם להאריך חיים באורח מלאכותי, להרבות את סבלם של ההולכים אל מותם, להתערב ביד בוטחת בתהליך הטבעי של המיתה, שעד אתמול נראה היה כנתון בידי הטבע והאל. במציאות זו אנו זקוקים לחוקה חדשה, חוקת-תורה חדשה, שתדריך אותנו בגשתנו אל הדילמות הגדולות של הארכת חיים, של בחירה בסיום החיים, של כבוד החי הנוטה אל מותו. בפועל, נעשה הרבה בתחום זה. חלקו על פני השטח וחלקו– במחשכים. אולם אנו זקוקים לעוז לחוקק מחדש את חוקת-החיים ולקדש אותם במציאות הנוכחית, כדרך שהמסורת שלנו קידשה אותם במציאות שהייתה ואיננה עוד. אנו זקוקים למסד ערכי מקדש שינחה אותנו בהגיענו אל הצמתים הכאובים שבהם נדרשות הכרעות-חיים כאלה.
כך גם בתחום הרחב של החירות המינית ושל חיי האישות והמשפחה. המאה העשרים שינתה אצל רבים מאוד את היחס לסוגיות אלה מן היסוד. חירותם של מבוגרים העומדים על דעתם לנהוג בתחום זה כדרך שהם בוחרים, נראית לנו מובנת מאליה. אנו משתאים נוכח החוצפה שבניסיון להתיר סוג אחד של זוגיות ולאסור סוג אחר. אנו נאבקים על כינון נישואין אזרחיים ופתוחים בישראל, משום שאנו מאמינים שזהו מרכיב יסודי בהבטחת חירות זו. אבל באותה מידה ממש, אנו יודעים שהמרחב החדש – בן-החורין והפתוח – שצעדנו אליו, דורש גם הוא הכרעות, גבולות, הגדרות יסוד. כיצד נבטיח שחירות זו שיסודה בגמירות-דעת לא תתנוון ותתגלגל לניצול, לאונס, לפגיעה בזולת? כיצד נחנך את ילדינו לאחריות כלפי עצמם וכלפי זולתם? כיצד נציב – לאו דווקא בתחום החוק המסתפק בהגדרות של מותר ואסור – את המצווה ליהנות מגופנו ולבטא את מיניותנו, בתוך הקשר אנושי רחב, מקדש, מרבה חיים, מכונן אחריות, מצמיח אהבה. מה יהיו ערכי המשפחה הלא-דכאניים ולא-מדירים שנרצה להציב ביסוד תרבותנו? בכל אלה נדרשת לנו, בדור הזה ולמען הדורות הבאים, חוקת-תורה חדשה. נדרשת ליטורגיה חדשה, הבנה חדשה, דרכים חדשות לספר את סיפורה של האנושות ושל משפחותיה. נדרש מאמץ להבין מחדש את התייצבותנו – במלוא רוחניותנו, גופניותנו, תבונתנו, יצרינו – נוכח אלוהים ובני האדם.
הוא הדין במציאות חיינו כעם. במשך אלפי שנים חיינו כמיעוט בתוך חברת-רוב לא יהודית. לעתים היו אלה חיי שגשוג ושלווה, פעמים רבות היו אלה חיים בשולי החברה, כרוכים לא אחת ברדיפות, הדרה ופוגרומים. היו זמנים שבהם נבע מעין היצירה היהודית; באחרים אנו עדים לקיפאון ולסטגנציה. אולם המשותף לכל התקופות הללו, לכל צורות החיים היהודיים שהן הצמיחו, הוא הקיום כקבוצת מיעוט שאינה אחראית למלוא חייה ואינה יכולה לעצב אותם על פי דרכה. הזהות היהודית הייתה, ועודנה כך בכל תפוצות ישראל, כזו הניצבת תמיד אל מול זהות אחרת, זהותו של הרוב שאינו יהודי. הבחירה להעמיק אותה ולעשותה מרכז לחיי הפרט והקהילה, או שמא לרדד אותה או לנטוש אותה – נערכת תמיד ביחס לסביבה הלא-יהודית, המציעה דרכים וזהויות אחרות. כך בארצות החופש שבהן יהודים מוצאים עצמם בלבה של העילית החברתית והכלכלית, כך בארצות שבהן הם דחוקים בשוליים, הרחק מלבת החברה. לא כך בישראל. החברה הישראלית, פרי ההכרעה הציונית, מציבה את היהודים בעמדה שלא הייתה נחלתם אלפי שנים. כאן אנו חברת הרוב. כאן נערכת ההתמודדות על הזהות היהודית בתוכנו. כאן חלות עלינו החובות היתרות של רוב החייב להכיל קבוצות מיעוט. כאן איננו זכאים לזכויות השמורות לקבוצות מיעוט הנאבקות על שמירת זהותן. מה הנרטיב ההיסטורי שעליו נכונן את חיינו ואת חיי הדורות הבאים, בעודנו אוחזים בעוצמה הצבאית, הכלכלית והפוליטית של מדינתנו? כיצד נתמודד עם סכנות הרהב שבראייתנו כ"נבחרים", כשלפתחנו הסכנה להדיר קבוצות לאומיות ודתיות מקרב קהלנו? כיצד נכונן את שותפותנו ב"משפחת העמים" כשווי ערך וכשותפים מלאים לאחריות וזכויות? האם נדע לעצב מחדש יחס אל מורשת, שרבדים מרכזיים בה עוצבו במציאות-חיים כה שנה ונעניק לה חיות ועוצמה? כל זה מחייב חוקת חיים חדשה, שעדיין לא התחלנו לכונן. כל זה מציב אותנו – כיחידים, כעם, כקהילה וכחברה – בפני המצווה לחוקק מחדש את חיינו לפני אלוהים ועם בני האדם. זאת חוקת התורה.
שבת שלום