העם מתלונן פעמיים בפרשה, מתלונן וממשיך הלאה. אולם, בניגוד למקומות אחרים בהם מתלונן העם, פה הוא איננו מתרפק על זיכרונותיו ממצרים, על "הבצלים והקישואים" ואף אינו טוען, כמו בפרשת "בשלח": "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" או כמו בפרשת "שלח לך": "טוב לנו שוב מצרימה". מצרים אמנם מוזכרת, אך רק כמקום המוצא: "ולמה העליתונו ממצרים" (כ', 5 וכן כ"א, 5).
מצרים עדין נזכרת, משם באנו, אבל בהדרגה עובר העם לכאן ולעכשיו.
ואכן, כאן ועכשיו יש בעיות: אין מים, אין לחם מלבד המן, ובהמשך הפרשה העם נתקל גם באויבים, שלא לכולם הוא יכול, ונוכח שהמדבר הוא גם מקום "נחש שרף ועקרב", כנאמר בפרשת עקב. אולם, רק מתוך הכרה בבעיות הקיימות כאן ועכשיו, אפשר בכלל להתמודד עם המציאות.
העם, אם כן, דורש מים, דרישה שהכתוב מצדיק כנובעת ממצב אובייקטיבי: "ולא היה מים לעדה…וירב העם עם משה…ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה…ומים אין לשתות". אלוהים, כידוע, פותר את הבעיה בבקשת מים מן הסלע. בפשטות. ללא נזיפה. שהרי כאמור, דרישת העם מוצדקת.
אבל משה כועס: "ויאמר להם, שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם".
ומיד – העונש. האל מודיע למשה ואהרון: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
פרשנים רבים תהו על המעבר הזה – מהו חטאו של משה? ושל אהרון? האל, שלא כעס על דרישתם של בני ישראל, כועס על משה ואהרון! מדוע?!
כולנו מכירים את ההסבר על כך שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו, ונענש על אלימותו וחוסר אמונתו ביכולתו הניסית של האל. אולם הפרשנים עמדו על מגוון רחב של פרשנויות נוספות.
רבי אברהם אבן עזרא עומד על הפסוק "ויבוא משה ואהרון מפני הקהל" – ואומר – "כדמות בורחים". משה ואהרון ברחו מהקהל שדרש מים ולא נהגו במנהיגות, וזה חטאם.
הרמב"ן עמד על דבריו של משה: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" – נוציא ולא "יוציא ה' לכם מים", כלומר משה ואהרון יצרו רושם שגם הם, כדרך חרטומי מצרים, מסוגלים לחולל כשפים, והמעיטו בכך מכוחו של האל. ועוד.
מדוע באמת לא נכנס משה אל הארץ?
אולי אפשר להציע כאן הסבר נוסף. משה הוא מנהיג של חזון. הוא רואה את מה שטמון בעתיד, והעתיד הזה תמיד טוב יותר בראייתו. על כן הוא לא חושש להוציא את העם מחיים שהם אמנם חיי עבדות, אבל הם חיים בטוחים, אל המדבר היבש והקשה. על כן הוא לא חושש לעמוד מול ים סוף, בראותו את מה שנמצא מעברו. על כן הוא לא חושש מקשיי הארץ.
אלא שחזונו הגדול הוא גם בעוכריו. הוא איננו רואה את מה שקורה בהווה, ושוכח שההווה הוא מה שמעסיק את מרבית בני האדם. וכאשר העם קובל על ההווה, הוא מתרעם, כמו שראינו, גם כאשר האל עצמו לא מתרעם!
כדאי להשוות בנקודה זו את משה ליורשו, יהושע. גם הוא, כמשה, רואה את העתיד, את הפוטנציאל, כפי שקראנו בסיפור המרגלים בפרשת "שלח-לך" לפני שבועיים: "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה…ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד". אולם, מאידך, יהושע מסוגל גם להסתכל למציאות בעיניים. כאשר (בפרשת "בהעלותך") מתמרדים אלדד ומידד כנגד משה, הוא מתריע על כך בפני משה באומרו: "אדוני משה, כלאם".
מה אנחנו לומדים מהשוואה זו? אנחנו לומדים, שחזון ועתיד הם אמנם חשובים, אולם עלינו גם להסתכל בעיניים פקוחות על הווה, על כל הטוב וגם על כל הבעייתי שבו. רק ראייה מפוקחת כזו מאפשרת התמודדות אמיתית והליכה הלאה, ולפעמים, כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם ההווה אינם פחותים מאלה הדרושים כדי להיות מסוגלים לראות את העתיד.
אמרתי כבר – העם מתלונן וממשיך הלאה. מתקדם בדרכו על אף הקשיים.
כדבריו של משורר התהילים: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". ההכרה במצוקה הכרחית, אבל מתוכה – יענה לנו האל. מתוכה, אם נחזור לראשית דברי – באה האמונה.
שבת שלום!