האם זוהי מחאה פמיניסטית? או שמא תיקון עוול היסטורי? מהיכן נובעת דת ישראל? ממשה ? ממרים?
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן." (תענית ט ע"א)
על פי מקור זה ממסכת תענית בתלמוד הבבלי משה רבנו (שבתלמוד הפך באופן מהפכני ומפתיע מנביא לרב) הוא האחראי על המן, אהרון הכהן אחיו אחראי על כבוד הענן ואילו מרים הנביאה היא זו המופקדת על המים.
אי אפשר לחיים מלאים בלי שלושתם, המן היורד משמיים, מים מתוך הבאר והענן המוביל את דרכנו.
מרים ששמה מכיל את המר, הים והמים, זו ששמרה על אחיה בתיבה במי הנילוס, היא זו המופקדת על הבאר, בכוחה להעניק ולתת מים חיים לכל דורש/ת.
במשנה אנו למדים כיעשרה דברים נבראובערב שבתבין השמשות; שלושת הראשונים ברשימה קשורים לדרמות הגדולות המתרחשות בעונה זו בפרשיות התורה: ״פי הארץ״, ״פי הבאר״ ״ופי האתון״. (משנה אבות פרק ה', ו)
״פי הארץ״ אם נרצה, הבולען הראשון הבולע את קורח ועדתו בפרשה של שבוע שעבר,״פי הבאר״, אותה באר מרים בפרשת השבוע שלנו שעם מותה נסתתמו מימיה,״ופי האתון״החמור שיעסיק אותנובפרשת השבוע הבא.
שלושה פתחים, שלוש פיות שנבראו בערב שבת הראשון וחיכו מאז בריאת העולם למימושן בעולם הזה.
ובפרשתנו מרים הולכת לעולמה, משה והעם באבלם, המים פסקו. בארה של מרים ואיתה מעיינות הישועה נדמו יחד עם נשמתה.
חולקים הפרשנים ותוהים מהו הקשר שבין מותה של מרים לפרשת מי המריבה.
סמיכות הפסוקים והעניינים מציתה את דמיון הדרשנים לאורך הדורות ומייצרת מרחב פרשני רחב לקשר עמוק ומרתק שבין מות מרים ודממת המים. ואכן מסורת ותורה היא שבאר מרים הייתה מלווה את עם ישראל במסעיהם במדבר ממנה שתו מים. כשנדם קולה של מרים הנביאה נסתתמה ונעלמה הבאר.
העם בצימאונו קובל על משה וזה מזהה באבן את האפשרות של מים.
אולי האבן היא באר מרים עצמה שנסתתמה? ואולי האבן היא מצבתה של מרים אחותו האהובה?
משה מכה בסלע ומצליח להוציא ממנו מים אך אלו אינם מימיה של מרים, אלו מי המריבה שיצאו בחטאו של משה, החטא שבגינו לא ייכנס לארץ.
האם חטאו הוא בזה שכעס על עם ישראל באומרו: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!(במדבר כ', י). כפי שמפרש הרמב״ם או שמא חטאו הוא בזה שהמרה את פי האלוהים שביקשו לדבר אל הסלע ומשה הכה, כדברי רוב הפרשנים? ואולי חטאו הוא עצם הניסיון להוציא מים מבאר שיבשה מעין ניסיון לתחיית מתים למי מרים או אפילו למרים עצמה?
המים יוצאים מהסלע וברגעי קדושה שכאלו, התהילה וההודיה נהיית לשיר:אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת:עֲלִיבְאֵר- עֱנוּ לָהּ. בְּאֵרחֲפָרוּהָ שָׂרִים… (במדבר כ"א יז-יח)
על פי אחד ממדרשי רבה לפסוק זה, המים הינם מי התורה, הבאר היא באורה ופרושיה והשירה היא שירתו, תפילתו ותוכחתו של האדם המוכיחה את אלוהים ומעמידה אותו על טעויותיו. המדרש דורש את הפסוק : "אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה" : אלו שלושה דברים שלימד משה את הקדוש ברוך ואמר: לימדתני! למד ותיקן.
המים הם התורה, הבאר על פי המדרש היא חוכמת האדם. האדם בחוכמתו מוכיח, מלמד ומעמיד את אלוהים על טעויותיו. זהו אחד מאין ספור מדרשים המעמידים את החכם הרב/ה למול האלוהים ומעניקים לו יתרון על אלוהיו בקביעת הלכה ובפירוש התורה.
עצמתי מאוד, מרגש ולא מובן מאיליו כלל שהחכמים הגברים דורשי התורה וכותבי המדרש מנכסים לעצמם את הסמכות לעמוד ולהוכיח את אלוהים מבאר תורת מרים. את מקום האדם למול אלוהיו ואת הזכות והחובה לפרש, לדרוש וליצור את היהדות כתורת חיים מתפתחת לאורך הדורות מעידים חכמים על עצמם במדרש זה ובמקומות רבים אחרים כי הם יונקים מתורות נשים בכלל ובמקרה שלנו ממי באר ותורת מרים הנביאה.
הגיע העת להשלים את מהפכת חז"ל באתגר החשוב ביותר הקיים לאנושות בכלל וליהדות בפרט בעת הזו ולא רקללמודממרים, חנה ודבורה את הלכות החיים, התפילה והמלחמה שאת זה כבר השכילו חכמים לעשות כבר במשנה בתלמוד אלאלחיות בפועל בשוויון מוחלט במצוות, ובחובות ובזכויות, חברה בה "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".
לא רק נאפשר ונעודד אלא גם נחנך ואף נעז לחייב בעת קידושי אדם בחופתם/ן לומר: "הרי את/ה מקודש/ת לי בטבעת זו כדת משה מרים וישראל" זאת חוקת מרים ומשה.
שבת שלום.