במסכת ראש השנה (פרק ג', משנה ח) אנו לומדים:
'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל' וגו' (שמות י"ז). וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר כ"א). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.
המשנה שואלת ארבע שאלות רטוריות, שעל כולן היא עונה בתשובה אחת. שתי שאלות עוסקות בסוגית יכולת ידי משה להשפיע על מלחמת עמלק. שם נאמר:
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז: יא).
שתי שאלות נוספות עוסקות בכוחם של הנחשים להמית ולהחיות, ככתוב בפרשתנו:
"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל… וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי"(כ"א, ו'-ח').
כמובן ה-"נחש ממית" הם הנחשים האמיתיים, ואילו ה"נחש מחיה" הוא נחש הנחושת.
מתוך ארבע השאלות, שלוש קשות אך מובנות לנו: קשה להבין כיצד ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, וכיצד מחיה נחש הנחושת את הרואה אותו; אך שאלה אחת נשארת לא ברורה לגמרי: ידוע שנחש אמיתי וחי מסוגל להמית. מנין מבינה המשנה שהמוות שהביאו נחשים אלה נגרם משום שישראל לא שעבדו לבם לאביהם שבשמים?
הפתרון נעוץ בדרך בה הבינו חז"ל את נשיכתו של הנחש. חכמים לא הבינו מה הקשר בין הנחש, הנשיכה והמוות; לכן הסבירו, כמו גם העמים האחרים במזרח הקדמון, את נשיכת הנחש הממיתה כפעולה שמעל לטבע. חז"ל התפלאו על כוח נשיכת הנחש, ושאלו (תלמוד ירושלמי פאה פ"א ה"א): "מפני מה את נושך אבר אחד וכל האיברים מרגישים?"
הנחש מוצג במדרשים רבים כמלאך ממית שנשלח ע"י הקב"ה כעונש. לנחש כוח מיוחד לבצע את שליחותו, אך לעתים יש חכם או רב אשר יכול לגבור על השליח בכוח צדקתו. ענין זה מופיע בסיפור במסכת ברכות בתלמוד הבבלי (לג ע"א) על רבי חנינא בן דוסא, שהרג נחש (המכונה "ערוד"): נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. סיפור דומה מופיע בסיפורי רבי עקיבא ומשפחתו (בבלי שבת קנ"ו ע"א): גזירה נגזרה על בתו של רבי עקיבא למות ביום נשואיה מנשיכת נחש, אך היא ניצלה ממוות זה בזכות דאגתה לעני רעב גם בעיצומה של מסיבת הכלולות.
בפרשת השבוע מופיעים הנחשים בבירור כשליחי האלוהים (במדבר כ"א, ה-ו):
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.
כאן ברור כי הנחשים השרפים הם שליחי אלוהים הבאים להעניש את העם על דברי הרוע והבלע כנגד ה' ונגד משה. במקרה זה מובנת היטב מסקנת המדרש שבמשנה כדברי ר' חנינא בן דוסא, כי אין הנחש ממית אלא החטא ממית.
בימים אלו כדאי לנו להזהר במעשינו ובדברינו שלא נענש בנחשים, ואין כוונתי דווקא לאילו הזוחלים על הקרקע אלא לנחשים הלובשים גם צורות אחרות.