הפרשה פותחת במות שרה ומסתיימת במותם של אברהם ושל ישמעאל. כל מוות הוא שונה, לכל פרידה הצורה שלה.
את שרה אברהם מבכה, וקונה את חלקת הקבר מעפרון החיתי. זהו אחד התיאורים המפורטים ביותר במקרא של קניית קבר, קבורה, מספד ובכי. יחד עם כל תיאור האבלות מחד גיסא, והעשייה הפרקטית מאידך גיסא, אנו לא יודעים היכן היה יצחק באותה עת, איך הגיב למות אימו, מה אמר על קברה, האם התאבל עליה ימים רבים. הרמז היחיד לכך שאולי כך הוא, מופיע לאחר שרבקה ויצחק נפגשים – "וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". אהבתו החדשה של יצחק מאפשרת לו לחזור אל עולם החיים ואל יצירת חיים חדשים.
ואברהם? לאחר שהוא שולח את עבדו למצוא אישה לבנו יצחק, הוא לוקח גם לו אישה נוספת, קטורה, ממנה נולדים לו עוד 6 ילדים.
בגיל 175 נפטר גם אברהם. יש לו שמונה ילדים, אבל רק על שניים מהם מסופר לנו כי הם באים לקבור אותו. בסיפור הדתי והלאומי שלנו רק השניים האלה חשובים. חשוב לנו לזכור ולהזכיר, שאחרי כל המריבות, הגירושים, מאבקי הירושה והרצון ליחס מהאב המשותף, ברגע מותו הם באים לקבור אותו יחדיו, במקום שהוא דאג לקנות מבעוד מועד. אך מה קורה עם הגר? עם קטורה?
ישמעאל הוא הנפטר הבא, ועליו נאמר רק שהוא נאסף אל עמיו. לא ידוע לנו על איש שבא לקבור אותו או לבכות לזכרו. ובעצם – מי הם 'עמיו' שאליהם נאסף? האם זו משפחתה של הגר? האם הוא "משלנו"? אולי עמיו, כמו בהמשך המסורת שלנו, הוא ביטוי שמציין את קבורתו עם אברהם. ובאמת, במסורת המוסלמית ישמעאל קבור אף הוא במערת המכפלה.
חייה של שרה נגמרו, לפי חלק מהפרשנויות, בעקבות עקדת יצחק. חייו של יצחק נעצרו, לתקופה לפחות, בין מות שרה לבין פגישתו עם רבקה; אברהם מתאבל על שרה, אך ממשיך את חייו עם קטורה.
בכל חלק של הסיפור, יש את מי שנוכח ואת מי שאיננו. מי שהוא חלק מהסיפור ומי שנשכח בצד. אבל פעמים רבות גם לנשכחים בצד יש סיפור, כאב, התמודדות. האם נוכל לתהות גם עליהם, לספר את סיפורם?
בין לידה למוות, בין אהבה ותמיכה זוגית ומשפחתית לנטישה ובדידות, בין כוחם החזק של החיים לבין הרצון להיכנע לכאב ולאבדן – מי יתן ונדע לחיות את חיינו, לחיות חיים מלאים, להיות עם אחרות ואחרים בעת כאבם, ולמצוא את הדרכים השונות להיות מסוגלות להמשיך בחיינו.
שבת שלום