פרשת חיי שרה נפתחת בשני מקרי מוות. האחד של שרה, השני, המדובר פחות, של יצחק.
המוות הראשון, זה של שרה, על פי פשט הפסוקים, ברור וידוע. גם סיבת המוות, על פניו, נראית ברורה. בתחילת הפרשה כתוב במפורש ששרה מתה בשיבה טובה, בגיל 127 המכובד, ונראה שאין באמת מה לדרוש בדבר. ובכל זאת, משהו הציק לחז"ל במוות הזה, ובעקבות חקירה מדוקדקת של זירת המוות הגיעו חלקם למסקנה מעניינת.
כידוע, רגע לפני פרשת "חיי שרה", מספר לנו המקרא על עקידת יצחק. הפרשות ממש סמוכות זו לזו. נושקות זו לזו. הדבר היחיד שמפריד בין חזרתו של אברהם מהר המוריה לבאר שבע, לידיעה על מותה של שרה, זהו אזכור כמעט אגבי (ששווה בדיקה מדוקדקת בפני עצמו) של אילן היוחסין של נחור אחי אברהם. זאת אומרת, אין באמת אירוע משמעותי שמפריד בין העקידה למות שרה.
עובדה זו הובילה מספר מדרשים לקשר בין האירועים. כך לדוגמא בפרקי ר' אליעזר מסופר על כך שבזמן שאברהם יצא לעקוד את בנו, ביקר את שרה השטן וסיפר לה על מעשי בעלה והיא, מרוב אימה, "פרחה נשמתה ומתה". מדרש אחר, פסיקתא דרבי כהנא, מספר לנו שהיה זה דווקא יצחק בעצמו שסיפר לה את קורותיו והייתה זו עדותו בגוף ראשון שהביאה למותה מחמת הזעזוע.
כך או כך, ניתן בבירור לזהות במדרשים הללו את הביקורת הסמויה של חז"ל על אברהם, ואולי אפילו על אלוהים, בבואם להתמודד עם מורכבות סיפור העקידה. נדמה שאי הנחת של חז"ל מצא קליע ברק בדמותה של שרה, שלא יכלה להכיל את המאורע הנורא הזה, שכמעט ושדד אותה מבנה יחידה, אירוע שניתק אותה בוודאות מאלוהים ומבן זוגה (שכן איך היא תוכל לשאת תפילה לזה או להביט בעיניו של זה אחרי שפקדו על המעשה וכמעט שביצעו את העקידה).
העדויות על מותו של יצחק לעומת זאת מורכבות הרבה יותר.
שלא במפתיע, גם הן קשורות כמובן בסיפור העקידה – אך איך אפשר לבוא ולטעון שזה מת כשברור לנו על פי פשוטו של מקרא שלא כך היה. הרי ממש עוד מעט נפגוש אותו כשהוא יוצא לשוח בשדה, חופר בארות ומתחתן עם רבקה…
רמז אחד שיכול לעזור לנו בהקשר הזה הוא העובדה המעניינת שיצחק, אחרי העקידה, נעלם עד לסוף פרק כ"ד, המתחולל שנים רבות אחרי העקידה, עם הגעתה של רבקה לאוהל שרה. הוא לא נוכח בזמן קניית מערת המכפלה. הוא לא נוכח בקבורת אמו. הוא לא נוכח בזמן שאברהם, המתואר כבר כזקן ובא בימים מבקש מעבדו לצאת ולחפש ליצחק כלה. הוא פשוט אינו.
ולמרבה הפלא, ואולי בעצם זה בכלל לא מפליא, ההיעדרות הזאת מתחילה כבר מיד אחרי העקידה, כשאברהם יורד מההר, ככתוב: וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (בראשית כ"ב, 19). אברהם כתוב, אבל איפה יצחק? מדוע לא מזכירים גם אותו בנמצאים?
ועל כך משיב אחד המדרשים היפים והעמוקים בעיני שנכתבו על סיפור העקידה: "ויצחק היכן הוא? אלא שאמר ר' אליעזר בן פרת, אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח, לכך נאמר "וישב אברהם אל נעריו". דבר אחר: שהכניסו הקדוש ברוך הוא לגן-עדן וישב בה שלוש שנים…" (מדרש הגדול כ"ב, י"ט).
ובמילים אחרות, נדמה לי שניתן יהיה לאמר שגם אם ירד יצחק מההר וסתם לא הוזכר, וגם אם היה נוכח בחיי אברהם וחי לצידו ושוב סתם לא הוזכר, הוא עשה זאת בעצם כילד חי-מת, שגדל וצמח להיות נער ואדם חי-מת, שעפרו מונח על גבי המזבח, ונפשו ברחה לגן עדן.
היום, כשאנחנו כבר יודעים דבר או שניים על טראומה ועל פוסט טראומה, אנחנו יכולים להבין שהפרשנות הזאת בהחלט אפשרית; שיצחק, שהיה רק ילד כשאבא עקד אותו על המזבח והניף מעליו את המאכלת, חי-לא חי את שארית חייו בצל טראומה קשה מנשוא. לא פלא שעד מות אביו אין לו ולו אינטראקציה אחת עם אברהם, ולא פלא שמעשיו במקרא מועטים, מהדהדים בקושי את פועלו של אביו הענק, וודאי שאין פלא בכך שבערוב ימיו הוא אוהב בכל לבו דווקא את בנו בכורו, את עשו הפראי, ילד שלא היה נותן לאף אב או אל לעקוד אותו על שום מזבח.
דווקא היום אנחנו יכולים להזדהות עם המוות הכפול הזה של שרה ויצחק בפרשתנו. זה למעלה משנה אנחנו מוקפים כמעט בכל יום בבשורות איוב הבאות ומתדפקות על הדלת, כמו שטן שבא לבקר, המודיעות על עוד ילד יקר שנעקד על קרנות מזבח המולדת, ולא ישוב.
מוקפים יום יום, שעה שעה במכרים וחברים ששבו הלומים משדה הקרב. גופם כאן אתנו, אבל אפרם עוד שם, משוטט ומתבדר ברוח בין ההריסות בעזה, לבנון, בארי, שדרות, פסטיבל הנובה…
חיי שרה ויצחק, הפכו למרבה הצער להיות חיינו שלנו.
חיי עם ישראל.
ולנו לא נותר אלא לפתוח לקראת השרות והיצחקים שלנו ידיים רחבות כאוהל אברהם, ולקבל אותם באהבה בחמלה וברוך לתוכנו. לתת להם מזור, הבנה והכרת תודה, ובארות, ושדות חדשים לשוטט בהם, לבנות בהם, להבנות בהם ממש כמו יצחק שלמרות הכאב, הצליח בסוף להתנער ולקום מהעפר, הקים בית במדבר, ובעיקר הצליח לפגוש, למרות הכל, את האהבה ככתוב: וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ (בראשית כ"ד, 67).
גם אנחנו עוד נחזור להתנחם. ולצחוק…. שבת שלום