פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", עוסקת, למרות שמה, לא בשרה כי אם באם השניה – רבקה. הכתוב עוסק בה בהרחבה ומחזיר מעט את כבוד האמהות.
לאחר שאברהם מציג את העקרון "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", הוא שולח את משרתו הנאמן, אליעזר, לחפש אשה ליצחק.
כיצד יבחר אליעזר (השדכן הראשון בהסטוריה העברית) אשה ראויה ליצחק, הנמצא במרחקים?
אליעזר נזקק לסיעתא דִשְׁמַיא – "ועשה-חסד עם אדני אברהם". "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי-נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם גמליך אשקה—אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע, כי-עשית חסד עם אדני. " (בראשית כד, יד)
חסד עושה לא רק האל הַמקרה את רבקה לאליעזר, אלא מעשה רבקה כלפי אליעזר כולו מעשה "חסד" הוא (המלה 'חסד' חוזרת פעמים רבות בפרק). אליעזר לא בחר ברבקה רק מפני שהיתה "טבת מראה מאד" או "—בתולה, ואיש לא-ידעה;" אם כי שתי תכונות אלו בודאי היו חיוניות בעיניו, אחרת לא היה הכתוב טורח לציינן, אלא בעקר בשל התנהגותה – אֹפיה.
"וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ–וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ;"! (בראשית כד, יח-כא)
האיש מלא פליאה מיפיה הפנימי, טוב ליבה וחסדה. התכונה הראשונה החשובה ברבקה – "חסד" טוב לֵב, הסברת פנים לזַר.
אין זו תכונתה הטובה היחידה. תכונה אחרת בולטת בפרשה – רבקה אשה נחושה, היודעת דרכה. אין שולחים אותה אל יצחק בטרם שאלו את פיה "וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ." (בראשית כד, נז) מכאן למד רש"י "שאין משיאין את האשה אלא מדעתה"!
"וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ." (בראשית כד, נח) ובמדרש: "ותאמר אלך – הולכת אני על כרחכם שלא בטובתכם" (ב"ר פ"ס, יב). אין זו החלטה עצמאית ראשונה של רבקה.
מרגע היכנסה אל משפחת האבות והאמהות תהיה רבקה אשה פעילה ומיצרת ארועים.
אבל לפני שתשנה את פני ההסטוריה (הברכה ליעקב במקום לעשו, שליחת יעקב לחרן וכו') נראה כיצד נפגשים יצחק ורבקה ואיך, בעדינות, נבנית פה דמות מיוחדת במינה, שיש בה תכונות נוספות:
"סגוַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד: מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ." (בראשית כד, סג-סז)
איך נבנה הרגע הרומנטי?
יצחק יוצא "לָשׂוּחַ" לפנות ערב – מה פרוש "לָשׂוּחַ"? אומר לנו המדרש "אין שיחה אלא תפילה", אבל הרמב"ן מבין "לָשׂוּחַ" לשון שיחה ממש "עם רעיו ואוהביו". מטייל לו יצחק לפנות ערב בשדה – אולי מצפה ומחכה לאשתו לעתיד שכבר תגיע?!
ואז "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים."
הביטוי מיוחד במינו.
כשאברהם נשא את עיניו הוא ראה את שלושת האנשים עומדים עליו. היו אלה המלאכים שבאו לבשר על לידת יצחק.
והנה – כשיצחק נושא עיניים מה הוא רואה? "גְמַלִּים"!
לעומתו רבקה: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק "!
אין זה מקרי אם כי מעלה חיוך. מבין השניים רבקה היא פקוחת העיניים, הרואה למרחקים.
הכתוב רוצה לתאר את רבקה כאשה היודעת מהי דרך ארץ וצניעות: כשהיא רואה את יצחק היא יורדת מהגמל לברכו – ומכסה פניה.
בין השיטין עולה תכונה נוספת – מה פרוש "וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל "? מדוע לא נאמר "וַתֵּרֶד"?
אומר על כך הרשב"ם: לפי שהיתה רוכבת כמו איש. "הגבר" במשפחה הגיע.
נסכם אפוא – לפנינו אשה יציבה, החלטית, היודעת מה היא רוצה.
אשה טובת לב, חסודה וגם צנועה, יודעת דרך ארץ. אשה חזקה!
על כן לקח אותה יצחק "וַיֶּאֱהָבֶהָ".
בחרתי בשתי הנשים, שרה ורבקה, כדי להפנות תשומת לב לדמויות שההסטוריה היהודית לא העמידה במרכז הבמה. גם כיום אין הנשים נמצאות במרכז הבמה (אם כי הן מתקרבות אליה במהירות).
בחרתי בנשים ואני מבקשת להקדיש דברי אלה לכל הנשים שבחרו בתפקידי מנהיגות בעולם היהודי.
אנו חיים בתקופה קשה של עימות, שכול, חוסר שוויון ואבדן דרך. לא פעם אני שואלת את עצמי – האם היה העולם אחר אילו היו נשים עומדות במרכז העשיה?