מלכתחילה היה ישמעאל, בן האמה, אמור להיות תחליף לבן ששרה, האישה החוקית, לא יכולה הייתה ללדת. הוא היה צריך להיות כלי בשיקומה הרגשי של האם, בהסדרת מסלול חייו של האב הערירי. אחר כך גורשה הגר, והמקרא מביא לסיפור קשה זה שתי מסורות.
לפי הראשונה (בראשית טז), מתרחש הגירוש עוד בתקופת ההריון. כל חטאה של האָמה ההרה, שאיש לא שאל אותה אם תסכים לשמש כרחם-להשכיר לשרה, היה שאבד לה הכבוד הכנוע בפני גבירתה; או שמא היה זה רק תסכולה של שרה שגרם לה לחוש כך. מכל מקום, אברהם מגלה במקרה זה, כברגעי מבחן משפחתיים רבים אחרים, נרפות מוסרית מחפירה. הוא מפקיר את הגר בידי שרה, ואת שרה בידי זעמה הגואה, עד כדי כך שהאמה קמה ובורחת למדבר. שם, על שפת מעין במדבר, נגלה אליה מלאך ה', שם מדבר אליה ה'. משמעות המסר העולה מדבריו מורכבת. אין בידו אלא להציע להגר לשוב ולהתענות תחת יד גבירתה. שינוי בחייה לא יבוא ויהיה עליה להסתפק בכך שהאל שמע אל עוניה (ע"פ פס' יא). חשובה מכך הבשורה הנוגעת לעובר שהיא נושאת ברחמה. יהיה זה בן, "פרא אדם" ש"ידו בכל ויד כל בו" (פס' יב); ברבות הימים יַרבה אותו האל עד כדי כך שזרעה של הגר, צאצאיו של עובר זה, "לא יִסָפֵר מרֹב" (פס' י). הגר זוכה לתת לאל שם חדש "אל רֹאי" והמקום זוכה לשם "באר לחי רֹאי". היא שבה אל אברהם ויולדת את ישמעאל.
המסורת השנייה (בראשית כא) קשה יותר. היא ממקמת את הגירוש אחרי הולדת יצחק, כשישמעאל כבן ארבע עשרה שנים. ביום המשתה הנערך ליצחק עם היגמלו, רואה אימו את אחיו הבכור "מצחק" (פס' ט). חמתה בוערת בה והיא מצווה על אברהם לגרש אותו ואת אימו. קשה מאוד למצוא פסול במעשהו של ישמעאל. עד כדי כך, שהמדרש ממהר להוציא את הדברים מכדי פשוטם ומצהיר שמשמעות הדברים כאן (אבל לא במקומות אחרים שמונח זה מופיע) היא שהוא עבד עבודה זרה (ראו למשל תוספתא סוטה, ו, ו). העובדה שפירוש זה כה סוטה מן הפשט, כה בלתי סביר בהקשרו של הסיפור המסופר בתורה, מעידה כאלף עדים על אי הנחת המוסרית שהחכמים חשו. שהרי, כפי שהדברים עולים מהפרשה, מצטיירים שרה ואברהם באור כה קשה שכמעט לא ניתן להשלים אתו. מה טבעי יותר מצחוקו, אולי מבוכתו, של בן העשׂרֶה הזה שפתאום נולד לו אח; שפתאום ניטל מעמדו כבן בכור. ואולי בכלל ציחקק עם הפעוט, צחוק של אח אוהב, ודווקא בכך הוציא את שרה מכליה? מכל מקום, היא אינה מסתירה את היסוד האמתי לזעמה. ישמעאל אינו שווה לבנה ולא יהיה שווה לו. הוא בן האמה, גם אם עד אתמול היה הבן שהאמה ילדה על ברכיה שלה. אחרי כל שנות הסבל, כשסוף סוף נולד לה ילד, אין היא מוכנה להעלות על הדעת ש"יירש בן האמה הזאת עם בני" (פס' י).
מסורת זו מציגה את אברהם באור טוב מעט יותר מזו הקודמת. היא מתארת אותו כמי שמתקומם נגד אכזריות הצעד שהוא נדרש לנקוט, ופועל במצוות שרה רק לאחר אישורו של האל. אלא שמתוך כך מציגה מסורת זו את האל באור בעייתי הרבה יותר מזו הקודמת. הוא המאשר, הוא המכריז שביצחק, לא בישמעאל, ייקרא לאברהם זרע. והאיש, שרק בתחילת הפרשה קראנו כיצד התווכח והתמקח עם אלוהים בעניינן של סדום ועמורה, ממהר לקבל את האישור ושולח את הגר ואת בנה למדבר, אל מה שמוכרח להיראות כסכנת מוות מיידית. התגלות האל להגר ליד מקור המים דרמטית לאין ערוך ממה שתואר במסורת הקודמת. האל שאישר את גירושם של השניים מציל ברגע האחרון את האם ואת בנה, ואף מבטיח לה שלא רק שהנער יחיה, אלא – "לגוי גדול אשימנו" (פס' יח). ואמנם, הרחק מבית אביו ומאחיו הצעיר, הולך ישמעאל ומתפתח; "ויהי אלהים את הנער ויגדל" (פס' כ). האם נותר בו הרבה מזכר השנים המאושרות בבית אברהם? האם שקע בו הזעם על גירושם ונטישתם למוות ללא סיבה וללא פשר? האם זכר את הלילה ההוא שבו הרשה לעצמו לצחוק בחברת האח הצעיר, התינוק שתווי פניו בוודאי הלכו והיטשטשו בזכרונו ככל שחלפו השנים? האם הרהר בשאלה איזה מין בני אדם אלו, איזה מין אל יש להם המאשר מעשי עוול שכאלה? האם היה מאושר בהווייתו הצעירה כ"פרא אדם"?
מכל מקום ליצחק עצמו לא יכול היה להיות חלק בכל זה. לפי המסורת הראשונה החלה ההתעללות בהגר הרבה לפני שמישהו העז לקוות שיבוא יום ולשרה יהיה צאצא; לפי השנייה קרו דברים נוראים אלה כשהיה פעוט, מיד לאחר שנגמל; הרבה לפני שיכול היה לדעת מה מתרחש בבית הוריו, לחוש בשלדים שבארונם המשותף. והרי גם הוא לא זכה לגדול בבית מגונן ומטפח, מעשיר ומחנך. המקרא איננו מפרש בן כמה היה כשאביו לקח אותו עמו למסע ההוא אל ארץ המוריה; הוא מסתפק בדַבּרו עליו כעל "נער". המדרש ופרשני ימי הביניים מתארים אותו בגילים שונים: כבן שלושים ושבע (למשל בראשית רבא, נה, ד); כבן שלוש עשרה (פירוש אבן עזרא לבראשית כב, ד); ובמקומות אחרים ברחבי הפרשנות היהודית מוצעים גילים מוקדמים כחמש שנים ומאוחרים כעשרים ושש. יהא גילו של יצחק אשר יהא, ותהא אשר תהא הבנתנו את תגובתו למעשי האב בעת היותם על ההר – מקבלה ברצון של נכונות האב להורגו, כדרך שמתארים זאת מדרשים רבים, ועד בהלה, התנגדות וזעזוע כדרך שדעת-הפשט נותנת. מכל מקום, אם בדרכם אל ההר שב המקרא ומדגיש פעם אחר פעם שהאב והבן הולכים "יחדיו", הרי שמן ההר יורד אברהם לבדו. רק עם הנערים והחמור, שחיכו לו למטה, שב "יחדיו" הביתה. יצחק שוב לא יכול היה לחיות עמו, לחלוק עמו את חיי היום-יום, לראותו ברגעי החולשה שלו, לשבת עמו לאותו שולחן. כמו ישמעאל, גם הוא מצא עצמו מחוץ לבית אביו, שורה לבדו עם האל שציווה והתיר כל זאת.
הוא אינו נזכר אפילו כששרה אמו מתה, והמדרש מקשר בין עקדת הבן לבין מותה מצער של האם, ובעת קבורתה, שהמקרא מקדיש לה פסוקים ארוכים ומפורטים. על אברהם לבדו לקבור אותה, ערירי מבניו שהתנכר להם.
אכן, אברהם דאג לו גם אחר כך ואף ידע שצלחה דרכו של העבד בשידוך רבקה ויצחק. הוא ידע גם שיצחק ניחם באהבתו על מות אמו. בכל זה הייתה בוודאי נחמה גם לאב הזקן. אבל עם בנו יצחק, ממש כמו עם בנו ישמעאל שוב לא דיבר, שוב לא היה על מה שידבר. אפילו יעקב, שידע שאביו העדיף על פניו את עשו, בא אליו באחרית ימי האב והיה אתו במותו (בראשית לה, כז). ויעקב עצמו זכה לדבר עם כל בניו שסבבו את מיטתו עת נאסף אל עמיו (שם מט, לג). ואילו אברהם מת לבדו, בלי יצחק ובלי ישמעאל.
על רקע זה בולטת משמעותו של הדיווח על מותו. זהו דיווח לקוני, שונה מהותית מהדיווח על מות שרה בתחילת הפרשה: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי (שם כה, ח-יא).
בתיאור לקוני זה חבויה דרמה גדולה, דרמה שהדיה מגיעים עד ימינו שלנו. את שרה קבר אברהם לבדו. על מות הגר איננו שומעים, כיאה לשפחה המנודה והמגורשת מהסיפור כמו גם מבית אדוניה. אבל את אברהם קברו שני בניו יחדיו. יצחק וישמעאל, שני הבנים שלא יכלו לחיות עם אביהם; שקשה להניח שהיה קשר כלשהו ביניהם מאז היה יצחק פעוט; שני האחים שכל אחד מהם סימל לשני את השלדים בארון הוריהם, את הצער ואת העוול שהיה כרוך בחייהם. שניהם חברו לרגע יחדיו כדי לקבור את האב.
פרשנות המקרא המסורתית לא חשה בגדולתו של רגע זה, בדרמה החבויה בו, באתגר הדתי והמוסרי העולה ממנו. אם בכלל, שמים פרשנינו לבם רק לכך שיצחק מופיע כאן לפני אחיו הבכור, ומתארים את ישמעאל כמי ש"עשה תשובה" והעניק לאחיו את זכות הקדימה. "כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה" (בראשית רבא,פרשה סב, ג). נראה, שכדי לראות את משמעות אותו רגע בחיי השניים, כבחיי צאצאיהם לדורותיהם, נדרשה זווית ראייה דתית אחרת מזו של עם נרדף, מזו של דת הנאבקת על מקומה בעולם מתנכר, מזו של גלות פיסית ומחשבתית.
נראה, שלשם כך צריכה הייתה הפרשנות להיות מעוגנת בחוויה הדתית של הוגה דעות דתי-הומניסטי גדול, העשוי להתבונן בסיפור מזווית הראייה של המציאות הישראלית, של המאבק הנמשך מאז ועד היום בין בני שרה לבני הגר, בין יצחק לישמעאל. צריך היה שיקום הפרשן שיראה כיצד נוצקנו לתוך דפוסי האיבה, הקנאה והשנאה, ממש כמו שני הילדים-הנערים ההם; כיצד בכוחנו, ובכוחנו בלבד לנסות ולנתק שלשלת זו. היה זה הרב יעקב כהן (ניו יורק, 1919 – ירושלים, 2012) שלא יכול היה לעבור בשוויון נפש על המידע הטכני-לכאורה הכלול בדיווח זה, שהקדיש פרק שלם מחייו ואחד מספריו (The Reunion of Isaac and Ishmael, 1987) לשאלה כיצד יוכלו יצחק וישמעאל לחיות יחדיו. וכך אמר בריאיון לרב בנג'י גרובר:
הפסוק הזה, "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כה, ט), הוא בעיניי אחד מהפסוקים המפתיעים והמרגשים ביותר בתנ"ך כולו. האמירה הזו מעסיקה אותי שנים רבות … הקורא את סיפור חייהם של אברהם ובניו אינו מוכן כלל ועיקר לתיאור פשוט וקצר זה של שני בנים הקוברים את אביהם … אני שואל את עצמי: איך שמע ישמעאל על מות אביו אברהם? האם יצחק יצר אתו קשר וביקש שיבוא, שיסייע לקבורה ויהיה נוכח בה, שיהיה שותף באבלות? האם ישמעאל שמע על מות אביו ממקור אחר והגיע על דעת עצמו? ואם כך היה, האם יצחק קיבל את פני ישמעאל בכבוד ובכנות, או שמא ביקש רק להימנע מאי-הנעימות שהגיעה לפתחו, ולכן הסכים לחלוק עם ישמעאל את מצוות קבורת אביהם? ובאשר להמשכה הלא מסופר של העלילה: האם אחרי תקופת האבל נפגשו האחים שוב? ואם כן, איזו מערכת יחסים זו הייתה? אם לא נפגשו, האם מפני ששום דבר בעל משמעות לא נגע בלבם וחדר לנפשם במפגש שהתקיים? … מה אמרו האחים זה לזה כאשר נפגשו ליד קבר אביהם אחרי כל שנות הפירוד? האם היה מצד מי מהם ניסיון להתפייסות? לכאורה אם היה ניסיון התפייסות שכזה, הוא כָּשל, שהרי לא היה המשך לשיחתם ולא נוצר ביניהם קשר ארוך טווח. מה היה צריך להתרחש כדי להגיע להבנה חדשה ולמפגש משפחתי, לאיחוד משפחות, לשלום ולהבנה? האם האשמה על כך שאותו איחוד לא התרחש מוטלת על אחד האחים או על שניהם?
אלה שאלות טקסטואליות; אלה סוגיות חיינו. גדולת הרגע – ויפורש כדרך שיפורש – שבו שני האחים מוצאים דרכם זה אל זה וביחד אל מיטת אביהם המת, היא המעוררת בנו את התקווה ואת האמונה. שתיקותיו של הסיפור מעוררות את הספקות הגדולים, מאיימות להביא את הייאוש המשתק. בהקשרה של פגישת אחים דרמטית אחרת, זו שבין יעקב לעשו, נוהג המקרא אחרת. שם, במקום שבו אין ספק באשמתו של יעקב ובעוצמת איבתו האלימה של עשו, אנו קוראים באריכות על ההכנות לפגישה המאיימת, על התרחשותה ועל האורח שבו יעקב דוחה את גישושיו של עשו להמשיך יחדיו בדרך. גם שם עולות שאלות רבות, אך אין תחושה שכל זה נשתתק. שם איננו תוהים כיצד זה קברו שניהם את אביהם בבוא יומו (שם לה, כט). ואילו כאן, במקום שבו הפגישה הייתה צריכה להיות קלה הרבה יותר, שבו כעסם של שני הבנים היה אמור להיות מופנה אל הדור הקודם ולא זה אל זה, שותק הסיפור המקראי שתיקה גדולה.
מה מעט אנו יודעים: יצחק וישמעאל קברו את אברהם במערת המכפלה, ליד אמו של יצחק. אברהם עצמו מתואר כמי שמת "בשיבה טובה", כמי שבניו יכולים לראות בו אדם שהשלים מסע חיים ראוי ושלם. ולבסוף, לאחר פרידת האחים זה מזה יישב יצחק בבאר לחי רואי, אותו מקום עצמו שבו, לפי אחת המסורות שפגשנו, נגלה המלאך אל אמו ההרה של ישמעאל. אולם מה משמעותו של כל זה? האם ימצאו דרך לכונן חיי שותפות? לראות האחד את השני ללא התוויות הנוראות שגוזר עליהם המדרש שקראנו – "בן הגבירה" ו"בן האמה"? או "הצדיק" ו"הרשע" כדרכם של מדרשים אחרים? האם ישיבתו של יצחק באותה באר, משמעה הצטרפות אל סיפורו של ישמעאל, או שמא זו השתלטות על עוד פיסת ארץ המעוגנת בסיפור חייו? האם הייתה הפגישה רגע של הפוגה במלחמת עולמים, או אולי, ממש כמו הגר התועה במדבר עד סף מותה וסף מותו של בנה, תיפקחנה עיניהם? האם נחיה?
חיי שרה, חיי הגר, חיי בנותיהם ובניהם של יצחק ושל ישמעאל; כאן בארץ הזאת שהלכנו אליה כדי להיות ברכה, כדי שיתברכו בנו כל משפחות האדמה, כדי שנלמד את שפתינו ואת לבותינו לומר בקול גדול "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (שם יג, ו).
שבת שלום