סיפור שידוכו של יצחק בא בפרק כד, הפרק הארוך ביותר בספר בראשית. מלבד עובדה זו, יש לו לסיפור עוד כמה קווי אופי ייחודיים: זוהי הפעם הראשונה שהמקרא מביא סיפור מפורט כל כך (כדוגמת סיפורי יוסף וסיפורי דוד הבאים בהמשך), והוא מופיע שלוש פעמים בשינוים מעניינים– תכניתו של עבד אברהם, ביצועה בפועל, ולבסוף הסיפור כפי שעבד אברהם מספר אותו למשפחתה של רבקה. מופיע בו גיבור אפי שמחשבותיו, דעותיו ומעשיו נחשפים בפני הקורא בבהירות רבה, והלה אינו אלא עבד אברהם.
בסיפור זה אנו שומעים גם את התפילות הראשונות בתורה, ואף הן באות מפיו של עבד. הראשונה היא תפילה להצלחת משימתו: "ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (כד, 12); השניה, תפילת הודיה: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי" (שם, 27). זאת גם זאת, זו הפעם הראשונה שהמקרא מביא ברכת אדם לחברו: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (שם, 60).
בסיפור זה אנו פוגשים את רבקה, האישה הראשונה שהתורה מלווה אותה מלידתה (כב, 23), נעוריה ועד לזקנותה (על מותה לא מסופר בתורה). רבקה היא גם האישה האסרטיבית והפעילה הראשונה במקרא: היא נענית לפנייתו של העבד, שואבת מים שוב ושוב עד שהיא מרווה אותו ואת עשרת גמליו, ואף מזמינה אותו להתארח בביתה. היא עונה לשאלת אחיה ואמהּ, האם תלך מיד עם האיש, במילה אחת והחלטית "אֵלֵךְ" (שם, 58), וכך היא עוקפת את ניסיונות משפחתה לדחות את הזיווג. כאברהם בשעתו, גם היא נענית לצו שקורא לה לעזוב וללכת וגם היא עושה זאת ללא היסוס. בנבדל משאר האמהות, היא זו שעושה את הצעד האקטיבי, עוזבת את ביתה ואת משפחתה והולכת אל הבלתי נודע, אל יצחק.
בסיפור זה אנו שומעים על השידוך הראשון במקרא. למעשה, זהו המקור המפורט ביותר במקרא כולו המספר על תהליך הנישואין – השידוך על תנאיו, האירוסין, מתן המוהר, וכניסת האישה לביתה החדש. אף את עניין הינומת הכלה היו שלמדו מכך שרבקה כיסתה את פניה בראותה את יצחק. מהלך העניינים נראה כאקראי, אבל תפילות העבד וההתנהלות הפלאית, כמעט על-פי התכנית, רומזות להתערבות אלהית שמאחורי הקלעים. בתואל ולבן אומרים לעבד: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב" (שם, 50). ובכל זאת הקוראים עוקבים אחרי התפתחות העניינים (ובעיקר כשאנו יודעים את טיבו של לבן בהמשך הסיפור…), משתאים ומייחלים כעבד אברהם בשעתו.
לכאורה, שידוך תועלתני בין שני בתי אב יש כאן, והוא אינו שונה מאינספור שידוכים כמותו שנעשו לאורך הדורות. ובכל זאת, לא רק נישואין דיפלומטיים היו נישואי יצחק ורבקה. לפנינו סיפור על אהבה. בפסוק האחרון בפרק יש ארבעה פעלים המעידים על התפתחות הקשר בין השניים והעמקתו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (שם 67). "וַיְבִאֶהָ" – ראשית יצחק מביא את רבקה אל ביתו, או נכון יותר אל אוהלה של אמו כנהוג, ומיד "וַיִּקַּח" אותה, כלומר קיים אתה יחסי אישות, האהבה באה רק אחר כך "וַיֶּאֱהָבֶהָ" כאהוב איש את אשתו אבל היחסים הופכים אישיים ואינטימיים יותר, עד כדי כך שנאמר על יצחק "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ". הדברים מזכירים את שירו של ח"נ ביאליק: "הכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת". אהבה אמיתית היא אהבה רבת פנים שבה אהובים ממלאים פונקציות מגוונות בחיי בני זוגם.
הביטוי "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" מעניין ומותיר פתח לפרשנויות פורות. אולי הנחמה שהביאה האהבה איפשרה ליצחק לסלוח לאביו, ובהמשך לקבור אותו יחד עם אחיו, עם ישמעאל.
אהבת יצחק ורבקה היא אהבה זוגית, הראשונה מסוגה במקרא. בכל המקרא מסופר רק על עוד שני מקרים מובהקים של אהבה זוגית. כוונתי היא ליעקב שאהב את רחל (בראשית כט, 19, 30) ולאלקנה שאהב את חנה (שמו"א א, 5). שאר מקרים שבהם מסופר על אהבת גבר לאישה קשה לתארם כאהבה זוגית, לדוגמה אמנון שנאמר עליו שאהב את תמר (שמו"ב יג, 1). כאן יש להעיר, שעל אף שאנו עדים לפעלתנותהּ של רבקה ולהתלהבותהּ לעזוב את ביתה ולצאת לדרך חדשה עם עבד אברהם, אין אנו שומעים בהמשך על רגשותיה שלה כלפי יצחק. אך בכך אין פלא – נדיר לקרוא בתנ"ך על אהבת אישה לאיש [יוצאת דופן היא אהבת מיכל בת שאול לדוד (שמו"א יח, 20)].
ובכל זאת, דומה שגם רבקה חוותה רגש עז, שהיכה אותה ולו לרגע, בעת פגישתם הראשונה של בני הזוג: השעה היא שעת בין השמשות, המצלמות מתמקדות ביצחק ההולך מבאר לחי רואי לשוח בשדה (הוא מבקש לטייל, לשוחח עם נפשו או, כפי שפירשו חז"ל, להתפלל). האיש, שחווה טראומה איומה ואיבד לאחרונה את אמו, נושא עיניו מתוך סרעפי נפשו, והנה שיירת גמלים. ייתכן שהוא כלל אינו יודע שהיא נושאת את האישה שיועדה לו. המצלמה עוברת לרבקה, אף היא נושאת עיניה באותו רגע הרה-גורל, פניה אל הדרך החדשה שבה בחרה. והנה היא רואה את האיש, את יצחק. רבקה עדיין אינה יודעת שמדובר בחתן המיועד לה, אבל התרגשות פתאום אוחזת בה.
הנערה, שלא איבדה שליטה מול הזר שפנה אליה בבאר ולא לנוכח בני ביתה התועלתניים, מועדת לרגע. המצלמה עוקבת אחריה כשהיא נופלת מן הגמל. נראה שרבקה נבוכה מתגובתה הספונטנית, ועל כן היא שואלת את העבד בהתנשאות נסיכית: "מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" (שם, 65). כשהיא מקבלת תשובה לשאלתה, היא מכסה את פניה בצניעות ומתנהגת כראוי לכלה צעירה. כיסוי הפנים הוא גם כניסתה של רבקה לתפקיד שיועד לה אבל אותו הרף עין (תרתי משמע), רגע הפליאה ואיבוד השליטה, הוא מרגעיו המופלאים של המקרא.
יצחק ורבקה הם גם הזוג היחיד בין אבות האומה שהיו זוג מונוגמי. על אף העובדה שבערוב ימיו של יצחק ניצלה רבקה את חולשתו והערימה עליו, הם מתוארים כזוג שפעל יחדיו. כאשר מתברר שרבקה עקרה, נאמר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, 11). בניגוד ליעקב ואלקנה, שעל אף שהמקרא מספר על אהבתם לרעיותיהם, תגובותיהם אינן משכנעות – יעקב אינו מגלה אמפתיה לכאבה של רחל ואלקנה מנחם את חנה בדרך מגושמת ולא רגישה – יצחק נוקט גישה פעילה ומתפלל לאלהים למען אשתו. תפילתו נענית, אבל הנבואה על שני הגוים שבבטנה של רבקה ניתנת לרבקה דווקא, הדרשנית הראשונה בתולדות עמנו ולמעשה בתולדות האנושות כולה ("וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", שם 23).
אכן הנערה הייתה "טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (שם, 16), והדברים אמורים אולי לא רק על יופיה אלא גם על יכולת הראיה המופלאה שלה, זו שעמדה לה גם כשעיניו של יצחק כהו מראות. אבל אותו רגע נדיר של נשיאת עיניים הדדית, אותו רגע חולף הוא רגע שעשוי להפר עלילות ותכנונים. מה חשו השניים באותו מעמד לא נדע, ברור רק שרגע זה חודר את מהלך הדברים ואדיש לערכם של נישואין ממלכתיים ושל תולדות האומה. הוא עוצר להרף עין את סיפור המעשה של בני הזוג שמהם יצאו שני גוים, שני לאומים הממשיכים עד היום להיפרד זה מזה. נשיאת העיניים ההדדית מתארת רגע שיש בו נצח, רגע שאינו מכיר בבריתות, בגניאולוגיה ובמהלך ההיסטוריה. אבל עמים שבשורשי תולדותיהם מצויה נשיאת עיניים שכזו, חזקה עליהם שימשיכו לייחל לרגעים של מבט ישר.