40 שנות הנדודים במדבר הם זמן חוצה דורות וכמעט אינסופי של מעבר ממצב למצב. ממצב של עבדות במצרים למצב של בעלות על ארץ ישראל. ממצב של חוסר כח, למצב של מה שנדמה לפעמים כעודף כח. המדבר הוא המקום בו טיהרו עצמם בני ישראל מכל אימי השיעבוד והעבדות, זמן שבו גידלו את ילדיהם ורעו בקר וצאן, למדו על מנוחה, על מזון היורד מהשמים, קיטרו למשה מרים ואהרון על חוסר במים, על רעב, ועל געגועים למצרים – לקישואים ולבצלים ולשומים הנהדרים שלה. וקיבלו תורה ומצוות ולמדו מחדש מה זה להיות בני חורין. והזמן הזה הוא זמן שבין הזמנים, זמן מחוץ לזמן.
שער הכניסה לזמן בין הזמנים מצוי בפרשתנו והוא הנס הגדול של קריעת ים סוף. יש מי שרואים בו תיאור מחודש של בריאת העולם, ויש מי שרואים בו רגע ממשי של לידת עם ישראל, שעוברים במיצר -ים אדיר הנחצה לשניים. הנה הם עברו את החלק הקשה, הראש הגיח. הם בחוץ. מתבוננים בפליאה בעולם החדש שלפניהם. ומתחילים לשיר.
ושירת הים ששרו, שירה נבואית משותפת לכל עם ישראל – היא שמעניקה לשבת שלנו את שמה, שבת שירה.
"דרש ר' נהוראי היתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה ובוכה ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים ונותנת לו שנאמר (תהלים קו)2 ויוליכם בתהומות כמדבר, מה במדבר לא חסרו כלום אף בתהומות לא חסרו כלום, הוא שמשה אמר להם זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר והוא נברא לפניהם, רבי שמעון אומר אפילו דבור לא היו חסרין אלא מי שהיה מהרהר בלבו דבר והוא נעשה שנאמר (שם /תהלים/ עח)3 וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם…" [ שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כא]
ר' נהוראי מתאר לנו מצב של שלמות, שבו צורך או רצון מקבלים מענה מידי – התינוק בוכה לך בידיים בזמן קריעת הים, מיד את מושיטה ידך ונותנת לו תפוח מתוך המים! אך לא רק בזמן קריעת הים, אלא ממשיכים ומספרים לנו, שכל ארבעים שנה במדבר, כל מה שרק רצו, מיד הגיע אליהם. ורבי שמעון אף מרחיב ואומר – שלא היו צריכים לבטא את המשאלה שלהם בקול, "…..אלא מי שהיה מהרהר בלבו דבר, והוא נעשה…". כמה נוח.
ואומר הקול הציני שבתוכי: בוודאי, כמו תינוקות, כמו ילדים זעירים – פועים ומיד נותנים להם לינוק. מיבבים ובוכים ומיד "אל שדי" מגיעה ומאכילה אותם. מורידה להם מן, שולחת אליהם שלוים, פותחת להם בארות של מים.
בוודאי שלא חסרו דבר במדבר, מכיוון שהיו ילדים קטנים שהכול ניתן להם.
אולם, ניתן להתבונן בדברי המדרש מכיוון אחר ולהגיד שכל זמן שהלכו במצב תודעתי וחברתי של "מדבר", הרי שלא חסרו כלום. מכיוון שהמדבר או תהומות ים סוף (והמדרש משווה אותם אחד לשני) הם ביטוי למצב של חופש, של "בר" – ושם, אתה לא בעלים של אדמה או מרחב, וגם אחרים לא. זה מקום מפורז, זמן מחוץ לזמן. ולכן, במקום ה"בר" הזה יכלו להתרחש ניסים גדולים של מזון ומים, וניסים גדולים של התגלות אלוהית על ים סוף ובהר סיני.
המדבר הממשי והגיאוגרפי שנכנסו אליו בשירה התקיים רק פעם אחת בהיסטוריה של עם ישראל, הסיפור שלפניו הוא סיפור של עבדות, והסיפור שאחריו הוא סיפור של בעילת אדמה -גלות מאדמה. אך פעם בשבע שנים ודווקא בארץ ישראל, אנו מצווים לחוות שוב את המדבר ואת תחושת השחרור. והסיבה לכך קשורה לא רק בצורך שלנו להשתחרר מתחושה מדומיינת שאדמה כלשהי יכולה להיות "שייכת" לבני אדם כלשהם.
ניסי הנבואה הגדולים והציבוריים ביותר התרחשו בזמן המדבר – מעמד הר סיני שבו ראו כל בנות ובני ישראל את האלוהות יורדת על ההר, וקריעת ים סוף, שעליה כבר אמרו חז"ל "….. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיהו [הנביאים]…… כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים לא נגלה עמו לא מלאך ולא שרף ולא חיות הקודש, לפיכך רואין בראיית נשמה ובראיית הלב ומכירין כבוד יוצרם דומה להם כאילו רואים בעיניהם, ואפי' עוללים ויונקי שדים היו רואין כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע, ואומרים זה אלי, וכן יהא לעתיד……" [שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק טו ]
כלומר, דווקא במרחבים פתוחים של בר, פרא, שוויון – דווקא שם זכו העם להתגלויות קולקטיביות אדירות. וכל זה לא בא להגיד חלילה שגם כאן לא היו ריבים, וחטאים, וקושי וכעס וכאב. המדבר איננו גן עדן. יש בו איכויות מיוחדות משל עצמו, עם קשיים ואתגרים ולימוד שרק הוא יכול להביא.
אך לפחות בסיפור שלנו, המתנות הגדולות שלו הן תחושה של קשר ישיר לעם ולעולם, וחיבור ישיר עד מאוד לאלוהי.
השנה אנו זוכים לציין שוב את שנת שמיטה, בארץ ישראל מסוכסכת של שנת 2015, וסביבנו עולם מסוכסך וכואב. עולם שבו בני אדם מתייחסים למה שסביבם כאילו הוא "שלהם", עולם בו בעלי חיים ובני אדם נמכרים לאחרים – כאילו דבר כזה בכלל אפשרי. עולם שבו אנחנו נלחמים על מרחבי מחיה ומאגרי מזון, עולם שבו יש כאלה שטובעים בשפע מושחת ואחרים טובעים בים של רעב ועוני. ודווקא בעולם כזה ראוי להתבונן היטב בהצעה ששנת השמיטה מביאה לנו. היא מציעה לנו לחזור אל המדבר ולסמוך על כך שמזון יגיע, ולסמוך על כך שמים יופיעו מתוך סלע והיא מבקשת מאתנו להאמין שכך יקרה מכיוון שבסופו של דבר, זה באמת לא תלוי בנו. וכל מאמץ שלנו לאנוס את המציאות רק מביא סבל אדיר לכל באי עולם.
לעצור ולו לשנה אחת.
ומעבר לכך שאולי בשנה כזו נהיה קשובים יותר ונלמד משהו על פעימת הלב הטבעית של העולם שסביבנו, הרי שיש סיכוי שהקשבה כזו תחבר אותנו באופן עמוק ומיידי יותר אל כל מה שקדוש באדמה ובשמים. שזו כבר כמעט נבואה, ואם לא נבואה, אז לפחות פתיחת עיניים גדולה לראות את יופי הבריאה.
אני מדמיינת לעצמי שזה מה שקרה לעם ישראל בהנהגתם של משה ומרים הנביאים, שפצחו בשירה וריקודים מיד אחרי לידתם מתוך ים סוף. כל חושיהם חווים את העולם בפעם הראשונה, ואז אין להם ברירה אלא לפרוץ בשיר אדיר ובריקוד – לזוז עם העולם, להשמיע את קולות האדמה ואת הקולות שלהם ולהיות בדיוק מה שהם – חלק אחד מחלקי הבריאה הרבים והמדהימים.
משהו לסיום – האגדה מספרת שבזמן שירת הים, הצטרפו כל ציפורי השמים בשירתם לשירת עם ישראל החוגג. מכאן התפתח מנהג בקהילות שונות בעם ישראל, לצאת בשבת שירה אחרי תפילת שחרית ולחלק פירורי לחם וגרעינים לציפורים. להודות להן ולהיות איתן, כפי שהן היו אתנו. יפה בעיני לחזור ולקיים מנהג זה של אחוה ושותפות עם מי שחיות סביבנו וזה מסוג המנהגים שניתן לקיים בכל מקום – בין אם כקהילה, כמשפחה או כפרטים.
שבת שלום!
אפשר לראות את שירת הים כשירת הודיה על הנס הגדול שכבר התרחש, ואפשר גם לראות את השירה ואת ריקודי מרים הנביאה והנשים כמסיבה אדירה שאתה פתחו את זמן הנדודים במדבר סיני.
2 תהלים פרק קו פסוק ט: וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם־ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר:
3 תהלים פרק עח פסוק יח: וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם: