מה שראתה שפחה על הים…

הנה ההמון הנס על נפשו, גברים ונשים, זקנים וטף, סוחבים אתם ככל כיכולתם לשאת ואחריהם רודף כל הצבא המצרי המשוריין, כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו (י"ד: ט), רודף, וכמעט עומד להשיגם. והם צועדים בין נדי המים, מפוחדים, חוששים שבכל רגע עלול הפלא להיגמר, וחומת המים תתמוטט עליהם. אך הם עוברים כולם בבטחה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף (י"ב: לז), ואז שבים המים ומכסים, על מצרים רכבו ופרשיו (י"ד: כו) ומטביעים אותם במצולות.

את התדהמה וההלם שאוחזים בהמון החוצה את ים סוף, מיטיבים להביא חז"ל באמרה: מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי. שהרי יחזקאל הנביא זכה שנפתחו לפניו השמים "ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל, א':א). הוא מתאר, וממשיך לתאר, על פני 28 פסוקים את המחזות והמראות הנגלים לפניו. כמעט כמו ילד, שלאחר ביקור בדיסנילנד, אינו יכול להפסיק את שטף הסיפור על הנסים והנפלאות שחווה, או כבן כפר שראה את המלך (חגיגה, י"ג: ב). לעומת זאת, התיאור המאופק של ישעיהו די לו בארבעה פסוקים (ישעיה, ו': א-ד), כולל הפסוק: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" (שם: ד), חז"ל אומרים, כי זהו תיאור המאפיין דברים של בן כרך, הרגיל בעניין, שראה את המלך.

אך נחזור למעבר המופלא של ים סוף. אין פלא, כי הנס המופלא הוא מקור השראה לשירת הים: מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות עושה פלא (שמות, ט"ו: יא). אך השפעת התדהמה וההתלהבות ממאורעות חד פעמיים ורגעיים אינה אורכת, ואינה עומדת במבחנים של קשיי החיים, הזמן והדרך. שני פסוקים בלבד לאחר " שירו לה' כי גאה גאה .. ."(ט"ו: כא) אנו מוצאים את הפסוק: "וילונו העם על משה לאמור, מה נשתה?"

הדבר חוזר שוב בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים (שמות, י"ט: א). במופע האור קולי המדהים שהיה מאז ומעולם: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד.. . והר סיני עשן כולו.. . וכל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (י"ט: יז-יח), זוכה העם להתגלות האלוהית ולמתן תורה. ההשפעה היא חזקה ומיידית: "ויען כל העם קול אחד.. . כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כ"ד: ג, ז). אולם, לא חולף זמן רב, והנה, כאשר בושש משה לרדת מן ההר (ל"ב: א), וההמון, זה שאך מכבר שמע: "לא יהיה לך אלֹוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל ומסיכה" (כ': ג-ד), שמע והבטיח לקיים, שוכח את ההבטחה החגיגית. שוכח ודורש: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" (שם).

הנפילה לאחר אופורית המהפכה

נוכל לתת את הדעת על ההתדרדרויות אחרי מהפכות גדולות כמו המהפכה הצרפתית, או המהפכה הבולשביקית. נוכל לחשוב על ההתלהבות של מלחמת החופש בהנהגת יהודה המכבי ואחיו החשמונאים ועל ההתדרדרות אחריה, שהביאה לעלייתו של הורדוס ולחורבן. את המחשבות על מעשינו ועל הקורות אותנו אחרי הניצחונות הגדולים והמלהיבים של מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, אשאיר את המחשבות לקוראי.

לפני שבר יגבה לב איש (משלי, י"ח: יב) וכן: לפני שבר גאון (משלי ט"ז: יח).

הניגוד בין שיאים רגשיים לבין מפח הנפש שלאחריהם, בין מעמדים חגיגיים מרוממים לבין קרקע המציאות הקשה, הוא גם אמצעי אומנותי מן המדרגה הראשונה. אדגים בשתי יצירות ספרותיות, שתיהן גדולות בעיני, אך שונות מאד.

במחזה "יוליוס קיסר" של שקספיר, השתתף מרקוס ברוטוס ברצח של יוליוס קיסר מתוך אידיאליזם טהור ותמים. בעקבות המפלה הקשה במלחמה נגד יורשי קיסר, הוא מאבד את עצמו לדעת. בסצינה המסיימת את המחזה, אנטוניוס ואוקטביוס, המנצחים, עומדים מעל גופתו של ברוטוס. הנואם הנמלץ אנטוניוס נושא הספד פואטי על האיש הדגול המונח לפניהם, במשפטים שהפכו לציטטות מוכרות:

The elements so mixed in him that Nature might stand up and say to all the world “This was a Man”.

כה נמזגו בו היסודות שהטבע עצמו יוכל להכריז קבל עולם: זה היה אדם.

אך לא במשפט דרמטי גדול זה מסתיים המחזה, כי אם בדבריו של אוקטביוס, חייל מחוספס, חסר תחכום, שסבור שהכבוד הגדול ביותר שניתן לחלוק לאיש הדגול המת שלפניו, הוא להשכיב את גופתו באוהל הפיקוד שלו, המנצח.

בספרו של ג'. ד. סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", גיבור הספר הוא נער מתבגר בשם הולדן קולפילד. באחד הפרקים הוא נמצא בערב האחרון בבית ספרו, בית הספר הרביעי שנזרק ממנו. בהתרגשות, שאין הוא, כמובן, מודה בה, הוא נפרד ממקומות ואנשים. הפרידות אינן מוצלחות. לבסוף הוא עומד עם מזוודותיו ומסתכל בפעם האחרונה על "המסדרון הארור" של הפנימייה, הריק בשעת לילה. הוא בוכה (לדבריו, רק "פחות או יותר"), שואג משהו לכיוון החדרים שחבריו ישנים בהם ויוצא בסערה. אלא שלא במהלך הדרמטי זה מסתיים הפרק. על המדרגות הוא מחליק על קליפות בוטנים ונופל.

מול קריאת ההתפעלות הרגעית, ההתלהבות והתדהמה של "השפחה על הים" עומדת, ההפנמה האמיתית של המשמעות העמוקה של הפלא המתרחש נגד עינינו, הגדולה של העולם של האל. זה הרגע להביע קריאת ההתפעמות. אצטט שוב ממשלי: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר באשה" (משלי, ל': יח). ואם "החכם באדם" ידע למנות אך שלושה, או ארבעה דברים הנשגבים ממנו, אנו נודה, בענווה רבה יותר, שיש מהם רבים, רבים מאד. החל בפריחתו של פרח ועד חיוכו של תינוק, מפסגתו של הר מושלג ועד חמישיית המיתרים של שוברט, מן הפלא של הקוד הגנטי ועד יופייה של אהבת אמת.

ואין מפליא ומפעים יותר מן הרקיע העטור כוכבים מעל ראשינו. כל שלמדנו על גלקסיות ועל "חורים שחורים", על המפץ הגדול והיקום המתפשט, אין בו כדי לענות על שאלת הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא כל אלה?" (ישעיה, מ': כו). כשאנו נושאים עינינו השמיימה, בעומק לבנו יש התפעמות – אמונית, דתית במשמעותה האמיתית, העמוקה, כפי שביטא פרדריך שילר באודה שהמלחין בטהובן שילב בסימפוניה התשיעית שלו –

Brueder, ueberm Sternenzelt

Muss ein lieber Vater wohnen..

אחים, מעל רקיע כוכבי מרום,

אב אוהב חייב לשכון.

אותה התפעמות מבטא בעל תהילים כשהוא שר, או מתפלל, "כי אראה שמיך, מעשי אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים, ח': ד). וגם הוא מעביר אותנו באחת ממרומי רקיע הכוכבים הנצחי אל המציאות האנושית, הרגעית כל כך בהשוואה: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?" (שם). אנוש ובן-אדם, לרגע הוא מתפעם מכוכבי מרום ומרגיש חלק מתפארת הבריאה ובשני הוא מחליק על קליפת בוטנים.

הדוד ארלי בשיר של אדוארד ליר, שיר מחויך, אך נוגע ללב, הוא קרוב מאד הן למשורר תהילים והן לגיבור של סלינג'ר, הולדן קולפילד. הדוד אַרלי אינו בנקאי עשיר ואף לא גנרל גיבור. הוא תמהוני לא יוצלח. אך הוא יודע התפעמות מהי. הגורל מזמן לו כרטיס רכבת (במחלקה ראשונה) למחוזות רחוקים, אך נעליו כה לוחצות. דוד ארלי הוא נווד בודד, אך הצרצר שהתנחל לו על אפו מארח לו חברה, לשמחת שניהם, עד סוף ימיו. ובעיקר, דוד ארלי יודע לשבת על ערימת תבואה אל מול שקיעה בוערת ולהתפעל מן השמש השוקעת. ובתוכנו יש משהו היושב שם אתו ושואל אתו: "חפצתי דעת, מי אתה גלגל פלאות?"

אה, דודי השב, דוד ארלי

התישב לו, כך סופר לי,

במרומי תל שעורים.

מן החורש בא לרגוע

על אפו צרצר בלי נוע;

בכובעו כרטיס קרונוע

(מנעליו היו צרים).

. . .

שם, בשמש השוקעת,

את עינו תלה נפתעת,

וזימר: חפצתי דעת

מי אתה גלגל פלאות

משורר תהילים ודוד ארלי השב אינם רחוקים מן התינוק עריסה שמרדימים בחרוזים שגורים:

Twinkle, twinkle little star,

How I wonder what you are?

נצנץ, נצנץ כוכב קטן

מי אתה? אתמה מזמן.

אחזור אל הים, זה שבתחילת הדברים, מבלי לנטוש את כוכבי המרום. וכי מי אם לא כוכבי השמים היו לא רק מושא להתפעלות והתפעמות, אלא גם מורי הדרך של ספינות ואוניות המפליגות למרחקים? פתגם אנגלי אומר: "הבט בכוכבים, וחתור אל החוף", פתגם המשלב את הנשגב עם הארצי והמעשי. באותה רוח ימאית אסיים בציטוט משיר "רוסי-ישראלי" שהרבו לשיר בימי נעורי, ושוב יש שיבחינו בהתייחסות העכשווית האקטואלית המצויה בו, שיר על ספינה השטה ומלחיה נרדמו כולם ואם לא ייעורו כל מלחיה, איכה תגיע הספינה לחוף?

· הכותב הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית וחבר קהילת מבקשי דרך בירושלים