שתי שירות גדולות יקראו בבתי הכנסת בשבת זו: בתורה נקרא את שירת הים, ונפטיר בשירת דבורה שבספר שופטים. שתי השירות הגדולות נאמרו על נצחון צבאי ונישאו בפיהן של נשים. בסיום שירת הים הארוכה והמפורטת שהושרה על ידי משה ובני ישראל, מוזכרת שירה קצרה, אולי תמציתה של שירת הים הגדולה, שנאמרה על ידי מרים והנשים שיצאו אחריה בתופים ובמחולות (שמות טו, כ-כא): וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
שירת דבורה מתארת את אירועי הקרב באריכות ובפירוט, בכל שלושים ואחד הפסוקים של פרק ה' בספר שופטים.
נשים ממאדים
בניגוד לקלישאה המקובלת, המייחסת לנשים מאמץ להשגת שלום ואחווה אנושית, ומייחסת לגברים את תאוות הקרב והדם, שתי המשוררות שלנו בהחלט ששות לקרב ולנצחון, והן לא מהססות לחגוג את מפלת האויב. לא את הצלת בני ישראל חוגגת מרים, גם לא את נאמנותו של האל לעמו. נושאי השירה של משה ובני ישראל מגוונים ואילו מרים חד ממדית ועיניה בתבוסת האויב בלבד. שירת דבורה ארוכה ומגוונת בנושאיה, ויחד עם זאת, תאוות הניצחון והשמחה לנוכח סבל האמהות מהעבר השני של המתריס לא מרפה. בשמחה מביכה מתארת דבורה את הצפייה של אם סיסרא לשוב בנה כמנצח בקרב (שופטים ה, כח-לא):
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
כמה רוע. כמה תאוות נקם. נשים כנראה לא כל כך שונות מגברים. לפעמים גם אנחנו תאוות למזל מאדים: לצבעי הדם ולריח החמוץ של זיעת הקרב. אם אנחנו לא תמיד מנגה, אולי גברים הם לא תמיד ממאדים.
הפמיניזם התרבותי והמדרון הגזעני
במחקרה שעסק במוסריותן של נשים ביקרה גיליגן את תיאוריית שלבי ההתפתחות המוסרית של קולברג, ממנה עלה בין השאר כי נשים מוגבלות בהתפתחותן המוסרית ביחס לגברים. טענתה של גיליגן הייתה כי לא מדובר בנחיתות, אלא בהבדל בצורת החשיבה המוסרית. נשים, לדבריה, עסוקות יותר בבחינת שאלות מוסריות בתוך מערכות יחסים, בעוד שגברים עסוקים בבחינה מופשטת שלהן. נשים, למשל, יטענו שאסור לגנוב כיכר לחם, אבל כאשר הן יתבוננו על מורכבות הסיטואציה האנושית המובילה את האדם לגניבה, הן עשויות לתמוך בגניבה, בעוד שגברים יגיבו לעקרון המופשט ויתנגדו לגניבת הלחם. אין להמעיט בחשיבות ההתבוננות על ההבדלים בין המינים (בוודאי בכל הקשור להבדלים שמקורם בתרבות ובחינוך), אך יחד עם זאת צריך להזהר מהמדרון הגזעני.
בנחמת המגדר לא ננוחם
סיסמאות כגון: "האלימות היא דרך גברית לפתרון בעיות" או "אם נשים היו מנהיגות את העולם לא היו מלחמות" הן לא רק איווליות הן גם גזעניות, וכיוון שהם מחנכות לגזענות הן גם מסוכנות. מרים ודבורה (וגם יעל ועתליה וקליאופטרה וגולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר ועוד ועוד) הן עדות מצערת ומאוד אנושית לכך שנשיות אינה תריס בפני אלימות. האמת היא שאין לנו מושג מה היה קורה לו נשים היו מנהיגות את העולם. חשיבה גזענית בורחת מפני אחריות אישית. אין דרך להוכיח את הטענה שנשים במהותן פחות אלימות מגברים, ועל כן נראה כי הדבקות בטענות אלה נובעת מרצון של נשים וגברים כאחד, להשתחרר מאחריות אישית. מה לעשות ושבת שירה מבקשת ללמד אותנו שאלימות אינה סוגייה מגדרית, אלא אישית. בנחמת המגדר לא ננוחם.
והנה גם כמה גברים מנגה
צרות מגדריות תמיד הסתובבו בעולם. הדימוי הגברי של חכמי התלמוד היה פגיע בעקבות היותם גברים תחת כיבוש (או גלות) ועסוקים בלמדנות. את המלחמה נגד סיסרא הובילו שתי נשים, דבורה ויעל, ונצחונן הצר את דמותו הגברית של ברק. אחד מפסוקי שירת הניצחון של דבורה קשה לפרשנות וחז"ל נאחזו בו על מנת לבטא את האתגר המגדרי של הגבר הלמדן. הנה הפסוק ומדרשו (שופטים ה, י):
"רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ" וכך דורשים חז"ל את הפסוק (עירובין נד, ב):
"רכבי אתנות", אלו תלמידי חכמים, שמהלכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. צחרות – שעושין אותה כצהרים. ישבי על מדין – שדנין דין אמת לאמיתו. והלכי – אלו בעלי מקרא. על דרך – אלו בעלי משנה, שיחו – אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן דברי תורה.
הנה כי כן, דבורה האשה הצבאית מציעה פסוק שעם כל הקושי להבינו, יש להניח שהוא עוסק בקרב המפואר שהיא ניהלה. חז"ל, שחיים ללא אוטונומיה מדינית וכבר מזמן מנהלים רק קרבות מילוליים, דורשים על עצמם את שירת הקרב. חז"ל מתעקשים לטעון שפסוק זה עוסק בהם ובאורח חייהם הלמדני, ולא בגבר הלוחם: הם רוכבי האתונות, הם ההולכים בדרך, הם בעלי הדין. והמלחמה – מלחמתה של תורה היא.
הלמדן היהודי צריך להתמודד עם הצדדים הרכים ואף הכנועים של הגבריות שלו, והוא עושה זאת בעזרת שירת דבורה.
שבת שירה לאחריות האישית
שבת שירה היא השבת בה נופלות המסכות והמחיצות המגדריות. היא שבת בה הגברים הולכים ומשוחחים בדרך, והנשים מחצינות אלימות. במשך שבת אחת אנו נדרשים לוותר על משחקי המחבואים של המגדר ולבדוק עם עצמנו מה מגדיר אותנו כאנשים פרטיים, ומה מדת האחריות שאנו לוקחים על ההגדרות האלה.
שבת שלום
דר' רוחמה וייס היא מנהלת תוכנית מזורים וביבליותרפיה תלמודית ומרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים