אלוהים, אם כן, מבקש להקל על העם, ולהובילו בדרך קלה יותר. התכנית הייתה ברורה לאלוהים, אך מטבע הדברים, כאשר בני ישראל מגיעים לים סוף, בעיניהם הים הוא מכשול, ולא דרך!
וכך נאמר בפרק י"ד ט'-י: "… וישיגו אותם חונים על הים… וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". בני ישראל נלכדו כעכברים במלכודת, הים לפניהם ומצריים אחריהם. ומעניין: "מצריים", ולא "המצרים". כאילו הקשיים ממשיכים לרדוף אחריהם, כאילו גם במדבר אין מוצא מן הסבל.
על פי מדרש מכילתא דרבי ישמעאל, באותו רגע נחלקו ישראל לארבע כיתות:
ארבע כתות נעשו ישראל על הים. אחת אומרת לפול אל הים, ואחת אומרת לשוב למצרים, ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן. (מסכתא דויהי בשלח, פרשה ב')
המדרש מציג בפנינו ארבע אפשרויות של תגובה שייתכן שגם אנו חווים ברגעי משבר: ללכת קדימה ומה שיהיה יהיה; לוותר ולהכנע בפני המכשול; להיאבק; או לבחור בצרחות, בלחץ, בהיסטריה.
הבחירה בידינו.
בני ישראל צועקים אל משה, ומשה, יש להניח, צועק אל ה' שיושיעם. תשובתו של האלוהים מפתיעה, כשהוא מחזיר את הכדור לידי בני ישראל, באומרו למשה: "מה תצעק אליי?! דבר אל בני ישראל, וייסעו!" (שם, ט"ו).
אלוהים מזכיר לו, שלא די באמונה באל – בני האדם צריכים גם להאמין בעצמם ולעשות מעשה: "ויאמר ה' אל משה – מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו!!!".
בעקבות דבריו של האלוהים מרים משה את מטהו והים נבקע לשניים, כך שבני ישראל יוכלו לעבור ביבשה, כש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם" (פס' כ"ב). אבל הנס הגדול של אלוהים לא יכול לקרות מבלי שבני ישראל יאמינו בעצמם "ויסעו", כלומר יזוזו ממקומם, ולא ייתקעו במקום.
אכן, נעשה נס גדול, אבל בעיניי ניתן לפרש את הנס גם כמשל. לעיתים אנחנו מרגישים תקועים, אנחנו מרגישים שאין לנו יכולת לעבור מכשול כלשהו בחיים. והנה, לאחר שאנחנו מוכנים לזוז מן המקום, לעשות צעד אחד קטן, מסתבר שהשביל נפתח לפנינו, כמו ים סוף. אנחנו מגלים פתאום שיש לנו יכולת להתמודד עם המכשול, הקושי או הדילמה. כל מה שהיינו צריכים הוא אמונה ביכולתנו והמוכנות לעשות את הצעד הראשון. זהו הצעד הקשה ביותר. אחריו, לעיתים קרובות, הדרך נסללת.
***
בני ישראל יצאו אל המדבר, בדרכם אל הארץ המובטחת, שעליה נאמר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". ועל כך אומר המדרש (תנחומא, קדושים, ח): "אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע. אלא הוו זהירים בנטיעות, שנאמר: 'ונטעתם כל עץ מאכל' ".
אל לנו להתייחס אל הארץ כמובנת מאליה. זאת ועוד – הארץ תהיה מלאה כל טוב אם אנחנו נעשה מעשה וניטע – יהיו בה גפן ותאנה ורימון אם ניטע בה גפן ותאנה ורימון.
בט"ו בשבט המתקרב נזכור את לקחה של פרשת "בשלח" ואת דברי המדרש – עלינו לקום ולעשות מעשה, הדבר בידינו. אנחנו אלה היכולים לחולל שינוי בארץ ולהפריח אותה, ועלינו מוטלת המשימה לשמור עליה. ואנחנו אלה היכולים לחולל שינוי בחיינו, להתגבר על היסוסים וחששות ולצעוד קדימה מתוך אמונה שאכן נגיע אל הארץ המובטחת האישית שלנו, ונהנה מן השפע והטוּב שבה, שפע אותו יצרנו במו-ידינו.
שבת שלום וחג שמח!