בקולות ילדותיים של בנות שבע, שמונה, עשר –שרנו, כמו מרים ובנות ישראל, את השירה לאדוני – על המצרים ועל הסוסים הטובעים בים, ועל בני ישראל ש"הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" (שם, שם י"ט). זה היה המפגש הראשון שלי עם קריעת ים-סוף.
שנים אחר-כך מצאתי את תיאורי הצמא שבספרה של שולמית הראבן – "צמאון". ומתוך המילים שלה הבנתי טוב יותר את הזעקה למים שמתחילה לעלות בפרשתנו, "בשלח", ואת הפנטזיה על מים שמפתחים עם ישראל במדבר.
עם ישראל יצאו ממצרים שהיא, כידוע, ארץ שניזונה על-ידי נהר; והם בדרכם אל ארץ ישראל ששדותיה הם שדות בעל, כלומר – שדות שניזונים מגשמים. ובין זה לזה בילו זמן מה במדבר, שהוא צחיח ואשר בו כל מפגש עם מים, לפחות על פי התיאור המקראי, הוא בגדר נס. כך שבני ישראל למדו לבקש מים מאלוהים.
כאשר בני ישראל ברחו מפני המצרים, הגיע רגע בו נזקקו לעזרתו של האל – גוף מים גדול חסם את דרכם אל המדבר הצחיח. אלוהים הביא רוח חזקה שנשבה כל הלילה, והים נבקע לשניים, לשני קירות מים, ועם ישראל יכולים היו לעבור בו ביבשה – יבשים.
האגדות מספרות שלא סתם עברו בו, אלא שדווקא היבשה שבתוך המים הטרימה את ניסי המדבר, והיובש הזה שחוו, שהציל אותם, הוא הקדמה בזעיר אנפין לניסי המדבר.
דרש ר' נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים, ובנה בידה ובוכֶה, ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים, ונותנת לו, שנאמר (תהלים קו) 'ויוליכם בתהומות כמדבר' – מה במדבר לא חסרו כלום, אף בתהומות לא חסרו כלום. (שמות רבה כא, י)
"מה במדבר לא חסרו כלום"? – במדבר חסרו מים.
שירת הים מתארת את העמדת המים באופן פיוטי: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים; קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם…" (שמות ט"ו ח').
רוב הפרשנים מבינים את "נֶעֶרְמוּ" כערימה, אולם אונקלוס תרגם את נֶעֶרְמוּ מלשון ערמומיות או חכמה. על זה אמר הגאון מוילנה: כי כשם שבשעת בריאת האדם, נעשה האדם לבר דעת הודות ל "ויפח באפיו נשמת חיים", כפי שאומר התרגום על הפסוק: "ויהיה האדם לנפש חיה"…. כלומר, שניתנו לאדם כוח הדיבור והדעת, מה שלא ניתן לשאר הברואים – כך גם מימי ים סוף קיבלו הודות ל"רוח אפיך" חכמה ודעת, עד שידעו אימתי לנוס ואימתי לחזור.
על פי מסורת זו מי ים-סוף היו יותר מאשר אסופת מולקולות. הם היו יצור תבוני בעל חכמה ודעת, בעל יכולת לפעול באופן הנכון ביותר עבור עם ישראל. זו מחשבה מעניינת מאוד, מכיוון שניתן היה להמשיך ולחשוב על מים בתור ערימה, אבל מסורת זו רואה בהם משהו ערמומי – כלומר, חכם.
זה מחזיר אותי אל ספר בראשית ואל סיפור בריאת העולם: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב' ה-ז).
כאן נקשרו האדם והמים כזוג, שאלוהים והאדמה זקוקים לו, כדי שניתן יהיה ליצור צמחיה בעולם. המים והאדם, אותם שני ברואים שנאמר עליהם שאלוהים נפח בהם מרוחו.
מכאן כבר ברורה הדרך לשיחה על חשיבות המים לקיום חיים בעולם, ועל שותפות האדם במעשה הבריאה. אבל למה אני בוחרת ללמוד זאת דווקא מתוך הנס שקרה לישראל בים סוף?
המדבר של סיפורי התורה הוא מקום של חוסר אחריות, עולם ילדותי של אגדות וניסים, של אוכל שיורד מן השמים. זהו זמן חלום שמחזיק בתוכו שתי התגלויות אלוהיות מכוננות ונדירות – על הים ובהר סיני. מול המים ובעומק צחיחות המדבר.
כתבתי "חוסר אחריות", אבל אולי מדובר בסוג אחר של אחריות? אולי הזמן במדבר אמור היה ללמד אותם לסמוך גם על אחרים, ולא רק על ערמומיותם שלהם, לא רק על החכמה האנושית והתושיה שלהם עצמם?
כי הזמן במדבר הוא זמן שבו עם ישראל חשוף לכוחות הטבע ולאלוהים – ודווקא שם הוא לומד לפגוש את מי ים-סוף החכמים, ואת עמוד האש ועמוד הענן שהנחו אותם במדבר במשך ארבעים שנה.
ודווקא משום כך, זה גם היה הזמן שכל עם ישראל יכול היה לפגוש את אדוני-אלוהים בצורה הישירה ביותר. כאשר התחילו להבין שהם לא לבד בעולם, אלא חלק ממערכת שלמה – שהם תלויים בה, או שהם חלק ממנה. כל זה נכתב לכבוד שבת שירה שחלה בט"ו בשבט, המציין (אליבא דבית הלל) את ראש השנה לאילנות.
לכבוד החג, אברך את עצמנו ואת האילנות, ואת כל מעשה הבריאה בברכת: "ברוכה את יה, אם כל חי, בוראת פרי העץ".
חג שמח ושבת שלום!