התינוק בוכה את עצמו, אין זה בכי על מנת לקבל תשומת לב,
ולא כדי לקבל חיבוקים (בכי כזה יבוא אחר כך…).
זהו הבכי הטהור, המושלם, התגובה הבלתי אמצעית לחוויה העצומה והנוראה שחווה תינוק בהיוולדו.
בני ישראל עוברים את תעלת הלידה, את מעבר ים סוף.
להישאר בגדה האחת אינם יכולים, הצד השני מפחיד ומאיים.
המעבר עצמו חוויה איומה,
בכל רגע נתון עשויות חומות המים לנפול ולקבור תחתיהן
את בני העם הנבוכים.
כשבני ישראל יוצאים מעברה השני של תעלת הלידה הלאומית העצומה הזו:
"וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, 31).
ואז הם שרים את השירה הזאת לה'
שירת הים ששרו בני ישראל, המרדנים, הסרבנים, קשי העורף,
עם עבדים ומזי רעב – הייתה בכיו של התינוק הנולד.
אמנם, מיד לאחר המעמד המפעים ההוא,
חוזרים בני ישראל לסורם
ומתלוננים על מי מרה "לאמור מה נשתה",
ואחרי רגע קט כבר מבקשים לחזור למצרים אל סיר הבשר.
אולם המומנט הזה, הרף העין היחיד והמופלא הזה,
הוא רגע של בכיו של התינוק,
רגע של האמירה האמיתית, הישירה, הלא מניפולטיבית.
בני ישראל אומרים את עצמם, את עצמם ללא שיור וללא התחנחנות.
ומי שר את שירת הים?
ר' יוסי הגלילי מלמד אותנו שכולם שרו:
עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו,
כיון שראו את השכינה –
עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו
ואמרו: 'זה אלי ואנוהו'…
היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה?…
והא לא חזו [והרי לא ראו]?!
אמר רבי תנחום: כרס נעשה להם כאספקלריה המאירה [=ראי] וראו" (בבלי סוטה ל, ע"ב)
גם העוללים, גם התינוקות ואפילו העוברים שרו את שירת הים.
אחרי השירה המופלאה שסחפה את העם כולו בהנחייתו של משה,
באה מרים, התוף בידה
"ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (טו, 20).
גם הנשים שרות.
הן שרו עם כל העם, ועתה הן שרות את שירן בעצמן.
איש אינו משתיק אותן.
איש אינו מזכיר להן, שקול באישה ערווה.
הן שרות, רוקדות, מנגנות….
השירה של הנשים שונה מהשירה של הגברים.
היא מילולית פחות.
הנשים שרות בקולן, בגופן בכלי הנגינה שלהן
אולי חוזרות שוב ושוב על האמירה:
"אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (טו, 21)
שירת הים המסמנת את הרגע המכונן הזה,
הרגע הייחודי שבו הציץ לרגע כלל ישראל אל מעבר לפרגוד,
רגע חולף, והנה איננו.
ועם זאת היא ממשיכה להתנגן בלבבות לדורות, כחלק מפסוקי דזמרה הנאמרים בתפילת השחרית וכחלק מן הקריאה בתורה.
ומהו השיר?
האם תמיד אפשר לשיר?
האם השיר זמין תמיד או שצריך הלך רוח מיוחד כדי לזקקו?
אמר ר' סימון: לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר,
אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו עונותיו,
ונעשה כבריה חדשה.
ישראל, כשנעשה להם נס – אמרו שירה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'.
(מדרש תהלים יח, ו)
אמירת השירה, היא לא רק יצירה חדשה או בריאה חדשה,
אמירת השירה עושה את יוצרה 'כבריה חדשה'.
* * *
שירת הים אינה השירה היחידה שמפעמת עמנו בשבוע הזה.
הפטרת פרשת בשלח היא סיפור דבורה הנביאה,
אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל לפי המסורת.
סיפורה המופלא של דבורה מובא במקרא פעמיים בספר שופטים, ראשית בלשון פרוזה ולאחר מכן בלשון שירה.
ומה גדול ההבדל בין תיאור מעשיה של יעל בפרוזה:
"ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו" (שופטים ד, 19)
לעומת תיאור מעשיה בשירה:
תבורך מנשים יעל
אשת חבר הקיני
מנשים באוהל תבורך
מים ביקש חלב נתנה
בספל אדירים הקריבה חמאה (ה, 24 – 25).
השירה היא הקול האחר,
השכוח,
הקול שאותו יש להעלות מנבכי הנשייה,
זה שלא בקלות מתמסר לשולחיו ולשלוחיו.
שירתה של דבורה הדגישה והעצימה את פועלה האמיץ ורב התושייה
של יעל אשת חבר הקיני.
השירה נותנת קול ליסודות שאין תמיד זוכרים להגותם
בשפת היום יום הסואנת.
השירה נותנת קול לנימים ולקווים דקים שאין לב הבשר נוח לזוכרם.
השירה נותנת קול לאותם שבדרך כלל שתוקים הם.
המשורר חיים היינמן, הידוע יותר בשמו היינריך היינה, ביטא זאת במילים הבאות:
עת לפניכם את יסורי השחתי,
אז פהקתם ומאום לא אמרתם;
אבל עת בשירים אותם שפכתי,
כבוד ומהלל לי פיזרתם [תגום ל' ברוך]
***
אבל לא רק בני האדם ובנות האדם אומרים שירה לפניו יתברך.
כל הטבע כולו אומר שירה.
שבת זו מכונה: 'שבת שירה', וזאת בגלל שהיא מכילה את שתי השירות,
השירות הגדולות – שירת הים שבפרשה ושירת דבורה שבהפטרה.
בשבת זו, שבה אנו מציינים את שירתם של ישראל,
מנהג הוא להאכיל את הציפורים,
מנהג עממי הוא לפזר גרגירי מזון לבעלי הכנף האלה ששירתם אומנותם.
בשבוע הזה, אנחנו מציינים גם את ט"ו בשבט.
ביום זה אנחנו נקראים להיות מודעים במיוחד לשירתו של הטבע.
שירה שבמאוצת ובמרוצת חיינו אין בנו תמיד משאבים לשים אליה לב.
בט"ו בשבט אנחנו נקראים לעצור מן השטף,
ולהתבונן ולחוות,
ולהיזכר שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו,
ולכל בעל חיים ולו הפחות והקטן יש שירה מיוחדת משלו,
ומשירת כולם, נעשה ניגון של רועה, ניגונו של עולם ובוראו:
אמרו על דוד המלך, בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו,
אמר לפניו: ריבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי?!
נזדמנה לו צפרדע אחת,
אמרה לו: אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך. (ילקוט שמעוני תהלים, ס' תתפט).
ט"ו בשבט עצמו, כפי שאנו מציינים אותו היום,
אינו אלא שירה חדשה, ריטואל שחודש:
יין ישן וטוב יצוק בקנקנים חדשים,
צוף עסיסי וטרי מזוג בכלים עתיקים.
* * *
והיכן שוכנת לה השירה? האם בארמונות הדעת ובמגדלות הבינה?
הרי למדנו מן הצפרדע שהוכיחה את דוד המלך שגם בביצה שרויה היא.
חומריה – חומרי החיים,
אלא שלא תמיד הנרקיסים שבביצה נותנים לה מרחב מחייה.
אהרון דוד גורדון החלוץ ואדם רליגיוזי, ממנהיגי העלייה השניה אמר:
מה לי שירה?
מה לי בלסטריסטיקה?
מה לי ספרות?
חיים, חיים אני מבקש,
החיים יאמרו שירה
ואכן חייו של גורדון היו שירה.
האם רק יחידי סגולה מסוגלים לחיות חיים של שירה?
האם ניתן בכלל לחיות חיים של שירה?
אולי מדובר ברגעים מיוחדים, נדירים.
הלשון מכסה יותר מאשר מגלה,
אומר לנו ביאליק במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון'.
הוא קורא לתת את הדעת על אותם רגעי התגלות נדירים ש"בין כיסוי לכיסוי",
רגעים שבהם "מהבהבת התהום".
"ולמה הללו דומים?" שואל ביאליק, "למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה
על פני גלידין מתנדנדים וצפים.
חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין,
יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך אליו ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה —"
השירה היא תפילה
והתפילה עצמה היא שירה
אחד מעשרה לשונות שנתקראת בהם תפילה היא רינה, דהיינו שירה (ע"פ דברים רבה ב, א)
אבל כמה חמקמקה היא השירה, כה מהר היא עשויה ליהפך לקריקטורה עצובה של עצמה, אם מנתקים אותה ממקורות חיותה.
בעולמנו, אנחנו שרויים במלל אין סופי
טוחנים עד דק כל רעיון
עורכים טבלאות
גודרים גדרים
מחשבים חישובים
משווים חשבונות…
אנשים אחראיים אנחנו.
לוחמים במלחמתה של תורה בעולם שאינו מתמסר לנו בקלות.
מנחילים את ידיעותינו לקהל שאנו מקווים שצמא לדברינו.
טורחים הרבה על התורה,
למען לא תהיה בוסר
למען לא תחמיץ.
יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו ואמותינו,
ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות,
שתתן בנו האומץ להרשות לעצמנו, ולו לפרקים,
לשמוע את השירה בעולמך אשר בראת,
לשיר את שירת חיינו,
את השירה שבחיינו,
החזק את ידינו כשאנו מבקשים לחוות את הרגעים הקצובים והנדירים הללו,
כי חוששים אנחנו.
הייה עמנו כשאנו מנסים לחוש את הפעימות
שבהן מהבהבת התהום,
לשכון ולו להרף עין בהתגלות שכינתך