נמשלו דברי תורה במים

במרחב הקרוי מזרח תיכון, או מסופוטמיה, הסהר הפורה, גשמים בעיתם הם תנאי לחיים. העובדה שהגשם יורד אצלנו רק במשך כחצי שנה מעניקה לו חשיבות מיוחדת וההתייחסות האנושית אליו רוויה ברגשות. המחשה יפה לכך נמצא במדרש הזה:

נמשלו דברי תורה במים
מה מים, מסוף העולם ועד סופו [=יש להם התחלה וסופם אינו נראה בעין],
כך תורה, מסוף העולם ועד סופו.

מה מים חיים לעולם,  כך תורה חיים לעולם.

מה מים מן השמים,  כך התורה מן השמים.

ומה המים מטהרים הגוף,  כך תורה מטהרת הגוף.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים,  כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת.        מתוך מדרש שיר השירים רבה א', י"ט

שאלה גדולה מעסיקה בני אדם באזור הזה כבר אלפי שנים: מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהגשמים ירדו בכמות הנכונה ובזמן הנכון?  התשובות השתנו עם הזמן.

בעת העתיקה בני האדם היו פגאנים. הם האמינו שכוחות אלוהיים שוכנים בתוך הטבע- בים, ברוח, בעננים, בעצים וכן הלאה. הכוחות האלה, האלילים, החליטו אם ומתי ירד גשם. בני אדם יכלו להשפיע על ההחלטה הזאת בהתנהגותם. לכן הם ביצעו טקסים שבהם העלו קורבנות לאלים, הגישו להם מנחות, ריקודים מיוחדים וכן הלאה. הטקסים התבצעו בשכנוע עמוק שזו הדרך להשפיע על האלילים ולגרום להורדת גשם. בעצם, הטקס הפגאני הוא דרכו של האדם לפעול על הטבע.

היהדות חידשה ושינתה הבנה זו של היחסים אל-טבע-אדם. בתורה נקבע שיש רק אלוהים אחד והוא נמצא מחוץ לטבע אבל הוא יכול להשפיע עליו. נקרא את הפסוקים:

 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.   וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.   וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.   וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.   וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.   וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.   וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.   וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב…

וביום השישי:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

בהמשך, בפרק ב', מציב האל את האדם בגן עדן ומטיל עליו משימה וַיִּקַּח ה'  אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

האל נמצא מחוץ לטבע ופועל עליו כרצונו, באמצעות אמירה, קריאה בשם, הבדלה והגדרה. המים היו לפני הבריאה וההתערבות האלוהית היא ביצירת גבולות והבדלה בין סוגים שונים של מים.

איך יכולים בני האדם המונותאיסטים להשפיע על הגשם?

 כך נאמר בפרשה השניה של קריאת שמע: (בסידור בעמוד 38):

וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.    וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם.   וְחָרָה אַף-ה'  בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר.

ברור מאד: האל שולט על המשאב של הגשם ואם נקיים את מצוותיו הוא יוריד גשם. אם יש בצורת זו עדות ברורה לכך שבעיני האל סרנו ממנו ואנו עובדים אלים אחרים.

ומה תשובת המדע על השאלה כיצד אנו יכולים להשפיע על כמות המשקעים?

אמנם בני אדם לא יכולים להוריד גשם, אבל למדנו להשתמש בחוכמה במים – על ידי שיטות השקיה מתוחכמות, התפלת מי ים, מיחזור מים, אפילו זריית יודין הכסף בעננים כדי לגרום להם להוריד גשם.

בעידן המודרני, המדעי תעשייתי טכנולוגי, התרגלנו שניתן למצוא פתרון לכל בעיה. למדנו לצפות מן המדענים לפתור את הבעיות שלנו. בעיקר, התרגלנו לראות את עצמנו כאדוני העולם, כשליטי הטבע. כאילו העולם כולו נועד למלא את הצרכים שלנו ולעמוד לשירותינו.

אבל לאחרונה מתבהר לנו עד כמה מוגבלת יכולת השליטה והניהול שלנו את הטבע. יתרה מזו, מתבהר שהדבר שבני אדם באמת מוצלחים בו הוא בזבוז והרס המשאבים של העולם.

הרב יונתן זקס (חי היום, בירושלים) כתב: הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות- הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים… האדם הראשון מוצב בגן עדן ל"עובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות . "לעובדה"- כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על עקרונות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשמרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע " לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו- בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.

חובה עלינו לחזור לרעיון הנפלא הזה של התורה, שתפקיד האדם הוא לעבוד ולשמור על הטבע, לא כאדוניו אלא כמבוגר האחראי, זה שמבין את פוטנציאל ההרס ופוטנציאל הטיפוח שלו ובוחר בטוב. זה שמסוגל לפעול.

 זו, לטעמי, המהות של קיום מצוות התורה בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו.

אסיים בציטוט מפרשת ניצבים: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.(דברים ל' י"ט)

ברור היום שהמעשים שאנו עושים היום יקבעו אם צאצאינו יוכלו לחיות אחרינו. הבחירות שאנו עושים יום יום הן בדיוק כאלה- בחירה בחיים או במוות עבור הדור של ילדינו ונכדינו.

שבת שלום.