"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".
השבת הראשונה שלאחר סוכות נקראת "שבת בראשית". זוהי השבת המספרת על התחלת היצירה ופותחת את מעגל פרשיות השנה.
רבים עסקו במשמעותה של המילה "בראשית": על-פי הרמב"ן המשמעות היא שהאלוהים קדם לעולם; לפי סיפורנו – זוהי תחילתו של הזמן ולפי ישעיהו ליבוביץ – שהתורה קדמה לעולם.
בדרשה זו אני רוצה לבחון משמעות נוספת ל"בראשית" לאור הזמן בו קוראים את הפרשה, ולבחון את הקשר שלה לתהליכי הכפרה, התשובה והתיקון שבהם היינו שרויים באלול ובתשרי.
בעיני, הקשר נובע ממעמדו הייחודי וממרכזיותו של האדם בבריאה ובפני הבורא. הפסוקים מתארים את בריאת האדם בשני אופנים: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א, 27); וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, 7).
על מעמדו הייחודי של האדם כותב הרב יוסף דוב הלוי סולוביציק בספרו איש האמונה (האדם היוצר, עמ' 14): "אין ספק שהמושג 'צלם אלוהים' שבתיאור הראשון בתורה, מתייחס אל כשרונו הכריזמטי (שאר רוחו, כשרונו המיוחד) של האדם היוצר. האדם הראשון שנברא בצלם נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו…".
ועל כן "בצלם אלוהים" עשה אותו לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה. כלומר, האדם הנברא נבחר להיות שותף במלאכת היצירה והבריאה. אך הוא מעז להתנכר ולהפנות עורף למעמדו הרם ולשותפות שלו למעשה הבריאה ולאחריות הנגזרת ממנה: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד,7). ויאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,12).
כלומר, באדם מגולמים גם השמים וגם הארץ. ואכן, מופע האדם בפרשה הוא בדמותם של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מחד גיסא, האדם ניחן ביכולת לברוא עולמות. הוא מעניק שמות לכל בעלי החיים: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה… (בראשית ב, 20), ומאידך גיסא, הוא ניחן בכישורי הרס, שנאה ורצח. כישורים אלה ממלאים את דברי ימיה של האנושות מאז ועד ימינו אלו: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (בראשית ד, 8).
השאלה היא מה מציעה התורה לאדם כדי להתמודד עם המתח והקשיים האינהרנטיים הניצבים בפניו, לממש את צלם האלוהים שבו ולשמור על חופש הבחירה גם לאחר שחטא?
בעיני, פרשת "בראשית" ונטיעתה בלוח השנה לאחר ימים שבהם היה האדם נתון בתהליכי כפרה, תשובה ותיקון מהווים את שיאו של התהליך הקורא לאדם להתחיל "מבראשית".
בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים מגולמות הבקשות, המשאלות והתקוות שנוכל לממש את יעודנו, שנוכל לבחור מחדש לממש את צלם האלהים שבנו, בקשות להתחבר מחדש לזמן שלפני החטא הקדמון, שלפני הגירוש מגן עדן, שלפני המבול, שלפני דיכוי האישה, שלפני הזיהום האקולוגי, שלפני פגעי הלאומנות והגזענות, שלפני הפערים החברתיים הגדולים, שלפני אי הצדק בחלוקת המשאבים בעולם…
התורה מעמידה בפני האדם סולם המורכב הן מתלמוד תורה ומעשייה והן מתהליכי תשובה, שנועדו לאפשר לו לבחון את התנהגותו ומעשיו, לטפח בו את המודעות ואת האחריות, ולתקן את מה שמצא ראוי לתיקון במעגלי חייו על-ידי "תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזירה". ובעצם להתחיל מבראשית.
האפשריות הגלומות בתהליכים הללו נועדו לחלץ את כולנו מחוויות של תסכול, של ייאוש ושל חוסר אמון ביכולת האדם לממש את מעמדו כשותף לבריאה וליצירה, וביכולתו לשנות ולתקן במקום שקלקל. הן מעניקות לאדם את האומץ להתוודות על חטאיו ולעשות תשובה. את האומץ להאמין שאפשר להתחיל מהתחלה, לברוא, ליצור "לתקן עולם במלכות שדי" באמצעים טבעיים המצויים עימנו באשר נלך: "בפינו ובלבבנו".
נטיעתה של פרשת "בראשית" בלוח השנה בסמוך למועדי תשרי פותחת בפני האדם הזדמנות מחודשת לממש את ייעודו ואת צלם אלוהים שבו במרחב הזמן החדש, בשנה החדשה, ומאפשרת לו להתחיל מבראשית. לו יהי!