ספירות וצפירות מתערבלות יחד:
מספר הנופלים
מספר החטופות
מספר הימים
והשנים, הזיכרונות,
ימי מסע מים קרוע
אל הקולות והברקים
מקציר השעורים
בדאגה אל קציר חיטים
חיי-אדם שנגדעו
תקוות שלא חדלו
כל יום, כל אדם
ראויים שנספור אותם בפני עצמם.
בתוך הצפירות שלא חדלות ברחבי הארץ (גם אם אנו חיים באזור בו לא נשמעה צפירה מלבד בימי הזיכרון, אסור לנו לשכוח שבאזורים אחרים צפירות נשמעות מדי יום), ובתוך הספירות שסובבות ועוטפות אותנו ואת ימינו מאז שמיני עצרת, פרשת בהר מזכירה לנו שאנו גם במניין של שנים – בין שנת השמיטה ה'תשפ"ב שהייתה וחלפה לפני שנה וחצי לבין שנת השמיטה ה'תשפ"ט שתבוא עלינו לטובה בעוד ארבע וחצי שנים; והיכן-שהוא על הרצף בין שנות יובל, אלא שהחשבון הזה אבד לאורך הדורות (אם אכן נשמר וקויים אי-פעם).
שנת השמיטה תשפ"ב הגיעה אלינו בשלהי ימי הקורונה (גם אז מנינו ימים של בידוד, ימים של סגר, ימים של החלמה), כשרצינו להתעלות אל מעל למציאות הקורונה וביקשנו לעסוק בתיקון העולם, הכוכב שהוא הבית שלנו, להתמודד עם משבר האקלים ולפעול לצמצום הנזק שהתנהלותנו האנושית גורמת. שבת פרשת בהר של אותה שנה היתה אחת מנקודות השיא של המאמץ הזה. לאחר שחווינו בעוצמה את אימת הטבע דרך המגיפה שהשתוללה, וראינו איך ההסתגרות האנושית מאפשרת לעולם, לחי ולצומח, להתאושש ולפרוח, נאחזנו בשנת השמיטה כהזדמנות להעניק משמעות חיובית, לשמוט לא מתוך אילוץ וכפייה אלא כמצווה, כאחריות הנובעת מערכים ומובילה למעשים.
בשנה הזו, שנת שתפד"ה (ערבוב אותיות ה'תשפ"ד, לרמוז אל פדות והצלה), תשומת הלב שלנו מוקדשת כולה לסכנות המיידיות, לאסון, לחטופות ולחטופים, למלחמה, למפונות.ים מביתם, לחפים מפשע שהמלחמה טרפה את חייהם או הביאם לסופם. המחלוקות הפוליטיות הסוערות, האתגרים הגדולים בזירה הבינלאומית, האחריות למה שהיה והחובה לבנות עתיד טוב יותר – כל אלה כמעט ודחקו לגמרי את ההתייחסות למשבר האקלים. ייתכן שימי הקיץ המתקרבים יזכירו לנו שהמשבר הזה לא הלך לשום מקום, גם אם רק מעטים בינינו מסוגלים לחשוב ולפעול גם בזירה הזו, ושלצד המאמצים המשותפים לבנות מחדש את החברה, את המדינה ואת התקווה לימי שלום, עלינו להמשיך לפעול גם לשיקום כדור-הארץ. זו אינה משימת מותרות שתוכל לחכות לימי שלווה שעוד יבואו (ואף על פי שיתמהמהו, בוא יבואו).
הקשר בין הדאגות הללו, תחומי האחריות שהם לכאורה נפרדים, הוא אחד הדברים הבולטים במבט הכללי על פרשת בהר: החיבור בין מצוות הקשורות בארץ, בתבואה, בצמחיה ובחיות לבין האדם וחירותו. האחריות נוכחת באופן רציף על-ידי ספירת השנים, והספירות הללו מחוברות, תלויות זו בזו, על אף שלכאורה הן עוסקות בשני דברים שונים לגמרי: מנוחת הארץ בשנת השמיטה – המוגדרת כ"שבת" בהקבלה מילולית ורעיונית ליום השבת שאנו מצווים בו כיום של מנוחה, חידוש כוחות וקדושה – היא הבסיס לספירת השנים אשר מובילה אל שנת היובל, שנת השיבה אל הנחלות, השבת האדם אל ביתו. ההקשבה לצורך של הטבע לנוח ולהתחדש היא הבסיס ליכולת לעשות את המעשה האנושי הרחום והמיטיב, לגאול אנשים מעבדות, לאפשר למשפחות לשוב אל הבית שנאלצו לעזוב.
מגאולת האדמה והבית בשנת היובל, דרך גאולת העבד בשנת השמיטה, נגזרת החובה לגאול את כל מה שניתן לגאול כבר ברגע המכירה. שנות הגאולה העתידיות יכפו את הגאולה אם לא תמומש קודם, אבל הציווי לגאול הוא בעצם מיידי. בגאולה המיידית הזו, שנת הגאולה היא נקודת ייחוס לחישוב הכלכלי, באיזה שווי של שנות עבודה יגאל האדם, תיגאל האדמה. כך מוחזרת מצוות הגאולה, חובת החירות, להיות נוכחת באחריות החברתית היום-יומית: "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (ויקרא כ"ה 48). זה ציווי מיידי, אין להשתהות בו.
המחלוקת על המחיר שיש לשלם על השבת החטופות.ים הביתה קורעת את הלב ואת הציבור הישראלי. האלימות וההשחתה של הסיוע לאלו שנעקרו מביתם בתוך רצועת עזה מזעזעת את כל מי שעדיין רואים את האנושיות, את צלם אלוהים, של כל אדם, גם אם הוא בן הלאום של המרים שבאויבינו. בתוך כל אלה, מזכירה לנו פרשת בהר שהעיניים שלנו לא אמורות להסתגל ולהתרגל למראות של סבל: "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ" (שם, 53). פרשת בהר, פרשת השמיטה והדרור והגאולה, מציבה מולנו את זהותנו וסיפורנו כסיפור של אחריות, כחוויה שמצווה גבורה של כיבוש היצר ולא כיבוש האדמה והאדם: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם 55).
שבת שלום