מנחת ניחומים לחברתנו הרבה יעל וורגן במות אביה שלמה ז"ל
בפרשות השבוע שלנו, בהר-בחוקתי, מופיעות ברכות וקללות, הבטחות חיוביות על השכר הנפלא על קיום מצוות לצד התחייבות לעונשים אכזריים אם העם יפר את הברית ולא יקיים את המצוות.
בימים הקשים האלה, ימי מלחמה נוראה וזעקה לחירות ושלום, מפתיעים במיוחד הפסוקים הפותחים את פרשת בחוקתי, בהם מופיעים שלבי ההבטחה באופן שנראה מוזר:
אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם: (ויקרא כ"ו 9-3)
העם שומר ועושה את החוקים והמצוות, הגשם ניתן בעיתו והארץ נותנת יבול ומזון בשפע, השלום ניתן, הפחד הוסר, האיומים מצד חיות רעות ופגיעת החרב הושבתו ונעצרו – ועדיין יש מרדף אחר האויבים, החרב מפילה חללים. לא רק שיש צורך בחיילים על המשמר בגבול, אלא שחיילים אלה עסוקים ברדיפה אחר האויבים. אמנם מעט מאוד חיילים נחוצים כדי להבריח את חיילי האויב, אבל משתמע שהקרבות לא הסתיימו. האם זו ההבטחה? זו הברית שלקיומה אנחנו מייחלים.ות?
הפרשנים המסורתיים, שהרגישו כנראה בקושי הזה, מצאו בפסוקים דרכים לפתור אותו. ראשית, נאמר שהשלום הוא "בארץ… בארצכם". בארצכם כן, בארצם של העמים האחרים – לא. השלום יהיה ביניכם, לא ביניכם לבין אויביכם, כמו שכתב הרמב"ן "שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו… אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו". רש"י, על-פי מדרש "תורת כהנים", מפרש את המילה "לפניכם" כך שלוחמי ישראל לא יצטרכו להילחם בעצמם והאויבים כבר יפילו זה את זה בחרב, או אולי יפלו שלא כדרך הטבע, באופן נסי. אם תהיה מלחמה, היא תהיה בארצות אחרות, ואפילו לצורך מעבר אל מדינה אחרת החרב לא תעבור בארצכם.
אין כאן הבטחה לשלום מלא, לרוגע מוחלט. האיבה בעולם עוד קיימת, המלחמה עוד ניטשת ויש בה הורגים ונהרגים, אבל היא לא מתרחשת בתוך גבולות הארץ. האויבים נהרגים, אבל לא על-ידי בני העם הזה.
האם לא היינו מעדיפים סדר אחר בפסוקים? שלב ראשון – העם מקיים את הברית עם אלוהיו; שלב שני – הצלחה ביטחונית, הרחקת האויב; שלב שלישי – שלום מלא ללא מלחמה; שלב רביעי – שפע תבואה ומזון, רוגע ובטחון תזונתי לכל.
אבל זהו לא סדר הפסוקים בפרשת השבוע.
פרשת השבוע שלנו מניחה שמלחמה תמיד תהיה, השאלה היא רק איפה והאם היא פוגעת בנו. החרב, כסמל לאיבה והרג, מוצגת כחלק בלתי ניתן להסרה ממציאות החיים האנושית, והשאלה היא רק אם היא תעבור "בארצכם" או לא.
זו דרכם של הפרשנים המסורתיים. זו גם דרכם של פרשנים רבים בני-זמננו המנתחים את המצב הביטחוני והמדיני שלנו בישראל הריבונית. השלום מתחיל בתוכנו, נמדד באחדותנו ובהרחקת ההרג אל מעבר לגבול. אם בתוך "ארצנו" ההרג נפסק, אבל מעבר לגבול הוא נמשך, וחיילינו מנצחים מעטים כנגד רבים – הנה התקיימה בנו ההבטחה והברכה.
ייתכן שזו ראיה מציאותית של טבע האדם ושל חיינו כאן, ובכל זאת – אני לא מוכן לראות בכך את ההגשמה של הברית וההבטחה. אם מעבר לגבול שלי יש מלחמה והרג, האם אצלי יכול להיות שלום? האם אין כאן ממש הזמנה לערלות-לב לגבי הסבל של האחר? "מאה מכם רבבה ירדופו", ואתם תשבו "לבטח בארצכם"? אולי בגלל הקריאה הזו, המצמצמת והמרוכזת בעצמנו, ההבטחה מסתיימת במילים "ואולך אתכם קוממיות" – "אתכם" ולא את זולתכם. "אולך" ולא תלכו בעצמכם.
לעומת הקריאה ה"ריאלית" הזו, שבה ההבטחה לא שואפת לשינוי יסודי בהתנהלות האנושית אלא מסתפקת בהרחקת המלחמה מן הפנים – הלאומי והמדיני – אל החוץ,
אני מעדיף את הפרשיה שנמצאת בתחילת פרשת בהר, הראשונה בצמד הפרשות של השבת הזו. כאן, עם המצוות האוטופיות של שנת השמיטה ושנת היובל, עם הדרישה לתת לאדמה לנוח, לחלוק את היבול עם העבד והאמה והגר, עם הבהמה ועם החיה, לאפשר לכל אדם לשוב אל אחוזתו, ועם ההבנה "כי גרים ותושבים אתם עמדי", עם הציווי המסכם "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" – כאן אין הבטחה מסכמת שהאלוהים יוליך אותנו קוממיות. המשימה היא של האדם, של העם, של החברה האנושית, והיא מייצרת מציאות שבפני עצמה היא קיום ההבטחה. אם "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", אזי בכל הארץ תהיה גאולה.
שיח של שכר ועונש מייצר ומבנה ציפייה שהמעשים עצמם לא ישלימו את המלאכה, אלא שהמעשים החלקיים יתוגמלו על-ידי שכר או חלילה עונש. לעומת זאת, שיח של מצווה, של שאיפה מתמדת ומחויבות להתקרב אל המציאות האוטופית, יכול להביא ולקיים את העולם הנכסף הזה, לא כהבטחה אלוהית אלא כמימוש אנושי מתמשך, אוטופי, תמים ומחויב.
שבת שלום