והנה, למרבה הפלא, מופיעות בספר ויקרא גם המצוות המוסריות הנשגבות היותר בתורה. אנו מוצאים כאן שילוב של עבודת הכוהנים סביב המשכן עם העבודה של 'ממלכת הכוהנים' והגוי קדוש, שעם ישראל מצווה להיות. העם אמור לחקות את עבודת הקודש של הכוהנים על ידי קיומן של המצוות שבין אדם לחברו. עבודת הכוהנים מקרבת אותנו לאל דרך שליחיו. עלינו להתקרב לאל דרך מצוות של גמילות חסדים וצדק חברתי.
גם סיומו של הספר משלב חוקים חברתיים מרשימים בפרשת בהר סיני, מצד אחד וקללות ותוכחות מאיימות בפרשת בחקותי, בצד שני. אין בפרשות האלה סיומים דרמטיים, כמו אלה המאפיינים את סיום ספרי התורה האחרים, אך נשאר חומר למחשבה.
תיקון חברתי ואקולוגי
פרשת בהר נפתחת במצוות שנת השמיטה. שנת שמיטה היא תיקון חברתי ואקולוגי מרשים וכמעט בלתי ישים. היותנו בארץ מותנה בהכרה שיש רק 'בעל בית' אחד ויחיד, אלוהים. אנו קיבלנו את הארץ, ארץ ישראל, לעבדה ולשמרה, אך בהגבלה: מדי שבע שנים היא תשבות ולא תהיה "שייכת" לנו לפרק זמן מסוים. אנו האפוטרופסים של הארץ בלבד ואנו אמורים להעביר אותה מדור לדור.
אם נעבד את הארץ ללא מעצורים וללא רגישות לצרכים הקהילתיים סופנו לאבד אותה. לא אכנס כאן לשאלות הכרוכות ביישומו של רעיון נשגב זה. לצערי רעיון השמיטה התגלגל בימינו והיה לפיקציה דתית ונושא למאבקים פוליטיים. התרחקנו מאוד מהמטרה הפשוטה של מצוות שנת שמיטה, שבאה להזכיר לנו את מקומנו בארץ הזאת.
מצות השבתת הארץ איננה מתמצה בשנת שמיטה. פרשת בהר מציגה את שנת השמיטה כשלב הכנה המתרחש כל שבע שנים, עד השיא, שנת היובל, שבהקשרה אנו נתקלים במושג נדיר בתורה, קריאת "הדרור". נחמה ליבוביץ, בספרה "עיונים חדשים בספר ויקרא", סוקרת את הפרושים השונים של מפרשי המקרא בימי הביניים. הם לא הבינו בדיוק מה משמעות המושגים 'יובל' ו'דרור' וביקשו להתמודד עמם.
היובל נזכר בפרשה שלוש פעמים. לפי רש"י, "יובל שמה, על שם תקיעת השופר". אבן עזרא מציע שיובל קשור לשילוח (שליחת העבדים והשבת הנחלות לאדוניהם). אברבנאל עושה הקבלה בין שנת שמיטה ובריאת העולם ושנת יובל כמתן תורה: "ולפי שבמתן תורה צוו [היינו: נצטוו בני ישראל] 'יתקדשו', לכן אמר ביובל 'וקדשתם את שנת החמישים'." ליבוביץ תוהה, בצדק, למה לא הקבילו המפרשים בין הדרור "שנקרא כאן לכל מי שאדוניו עליו ובין החירות הגדולה שזכו לה ישראל במתן תורה."
ברצוני לחזור לפשט הכתוב. אנו קוראים (ויקרא כ"ה:10'): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשבו." יש פה ניסיון אדיר לבלבל את היוצרות, להחזיר את כולם למעמד שווה, ולהתחיל מחדש. זהו רעיון עוד פחות ישים משנת השמיטה, אך נשגב לא פחות ממנו. לו רק יכולנו למחוק חובות ומטענים, ואפילו היסטוריה אחת מול השניה, היינו יכולים ליצור חברה מתוקנת. הקשר עם הארץ והשבת הנחלות נועדו לפזר את השליטה של קבוצה מסוימת על המשאבים הכלליים.
אין כל ראיה שאי פעם בני ישראל קיימו שנת יובל. מה שנשאר היא תקיעת השופר בצאת יום הכיפורים, ככתוב בפרשת בהר (ויקרא כ"ה:9): "והעברת שופר תרועה. . . ביום הכיפורים". הפרשה מדברת על הכרזתה של שנת היובל. ההלכה יישמה מצווה זו כתקיעת שופר המכריזה כל שנה על סיומו של יום הכיפורים.
עלינו להקשיב היטב לקול השופר בצאת יום כיפור, יום שמעמיד אותנו כשווים בפני אלוהים. כבני אדם עלינו להמשיך במלאכה ולשאוף לחברה שוויונית וצודקת יותר על פי המצוות המוסריות של ספר ויקרא. כך נוכל לחיות "חיי חופש חיי דרור".