זה עתה יצאנו ממצרים, מצרים שהפכה עוד בימי יוסף לארץ שקרקעותיה בבעלות בית המלוכה והכוהנים, כפי שמסופר בפרשת ויגש בספר בראשית. והנה מזכירה לנו התורה, אולי כהתרסה כנגד המצב במצרים, כי בעלות על הקרקע היא תמיד זמנית, ואם איננה זמנית, היא מהווה גורם להתפשטות הרוע. כפי שכתב על פרשתנו הנרי ג'ורג', כלכלן מן המאה ה-19 (כפי שמצוטט אצל נחמה לייבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא עמ' 422): "וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט, שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד…שם תשתלטנה השחיתות והשִפלות".
הפרשה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת ל-ה'"(ויקרא כה, 1-2). אומר האל, נשים-נא לב: "הארץ אשר אני נותן לכם". הארץ היא של האל, הבוחר לתת אותה לנו. ורעיון זה, שהארץ שייכת לאלוהים, מקשר יחד את כל חלקי הפרשה, ומגיע לשיא ביטויו בפסוק: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, 23). וכדי להמחיש זאת, אנחנו נדרשים לוותר על עיבוד האדמה בשנת השמיטה, ולוותר על הבעלות על האדמה בשנת היובל.
האל מלמד אותנו דבר מה על הקשר שלנו לארץ שהובטחה לנו. הוא מלמד אותנו, שעלינו לזכור תמיד כי מושא-האהבה שלנו, איננו בעצם שלנו. ולפעמים דווקא ביטוי האהבה הגדול ביותר הוא נכונות לוותר על מושא אהבתנו.
בימינו, אנחנו מורגלים ומורגלות בשימוש במילה "שחרור" בהקשר לארץ הזאת במובן של קניין, בעלות, כיבוש. והנה באה הפרשה ומלמדת אותנו פרק חשוב בהלכות שחרור: שחרור שמשמעותו ויתור והשתחררות – פיזיים, נפשיים ורוחניים.
אמרתי, שלפעמים האהבה הגדולה ביותר מתבטאת דווקא בשחרור. כך גם בין בני אדם – היכולת לתת למישהו קרוב ואהוב לצאת לדרכו, או לדרכה, עשויה להיות ביטוי לאהבה גדולה.
זו משימה קשה – "לשחרר" מישהו או מישהי שקרובים לנפשנו.
היציאה אל החופש והעצמאות, אל העולם שמסביבנו, וההיחשפות לעולם זה, הן לא תמיד קלות. משבחרנו לפקוח עיניים ולהיחשף אל העולם, אנחנו מגלים שיש בו הרבה כאב, קושי ועוני. הפרשה מסתיימת בציווי לפקוח עיניים ולהתחשב באותם עניים, שגורלם פחות טוב משלנו.
הפסוקים האחרונים בפרשה עוסקים בעזרה הפשוטה לעני בכך שנימַנע מלקחת ריבית על ההלוואות שאנחנו מעניקים לו. על היחסים בין העני לעשיר כתב הפייטן יניי, שחי במאה השישית לספירה: "יד כמו לגוף תהיו זה לזה / לחזק לאמץ בצדקה זה את זה". העני והעשיר הם חלקים בגוף אחד, אומר יניי, ושניהם תלויים זה בזה. לכן, בעת נתינת הצדקה עושה העשיר חסד לא רק עם העני, אלא גם עם עצמו, כיוון שהחברה היא מכלול, והערכים המוסריים בה הם התשתית לקיומם של כולם – עשירים כעניים.
הפרשה יוצרת, אם כן, קשר בין היחס לאדמה לבין היחס לבני אדם. חברה שמבינה שהבעלות על האדמה איננה העיקר, תבין גם שרכוש ככלל איננו העיקר, ותהיה חברה נדיבה יותר, מוסרית יותר, קרובה יותר אל האלוהי שבה.
באותו עניין אני מבקשת להתבונן בהפטרה לפרשת "בהר סיני".
בהפטרה מִספר ירמיהו פרק ל"ב מסופר סיפור על חֲנַמְאֵל, דודו של ירמיהו, הרוצה למכור לו שדה. הימים הם שנת מלכותו העשירית של המלך צדקיהו, כלומר שנה לפני נפילת ירושלים וחורבן בית ראשון, כאשר החורבן והגלות כבר צפויים כמעט בוודאות. זאת ועוד – ירמיהו כלוא באותו זמן בגלל נבואת החורבן שלו, שהמלך רואה בה הסתה למרד.
ובכל זאת קונה ירמיהו את השדה באומרו: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, עוד יקָנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". ירמיהו ניבא את הגלות ועל כך נרדף ונאסר, ובכל זאת הוא בטוח שעוד יבואו ימים טובים יותר. גם בימים קשים מאוד, בזמן של כליאה ערב הגלות, מאמין ירמיהו כי האל שלקח הוא גם האל שייתן. הוא מאמין שאחרי כל חורבן והרס בא גם זמן של בנייה וצמיחה.
וכפי שאֶת ההרס אנחנו ממיטים על עצמנו, כך גם הצמיחה תלויה בנו-עצמנו. בזאת ניבַחן כאנשים ונשים בעלי עוצמה, חזון ושאר רוח – ביכולת לשמור על צלמנו גם בימים קשים, לפתוח את ידנו ולהושיט אותה לכל הזקוקים והזקוקות לה, למצוא בתוכנו פחות חומרנות, פחות רכושנות. לא לרמוס, לא לחמוס, לא להרוס, לא לנצל, לא להרוג – את כל הנקרה בדרכנו ומהווה בעינינו, ולו לרגע קטן של חולשה – מכשול.
אומר לנו האל: "כי לי הארץ". לא רק האדמה, אלא העולם כולו, כל הארץ. כולנו. כמאמר משורר התהילים: "ל-ה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". הגאולה בוא תבוא. אולי תבוא ביום שבו לא נֹאמר עוד "אנחנו" ו"הם", אלא נחֵל להבין כי כולנו, כל יושבי הארץ וכל יושבי תבל, איברים חיים באותו גוף עצמו.