בפרשת "בהר" אנו קוראים כי כל בעלות על אדמה היא בעצם החכרת קרקע אשר איננה שייכת לאיש. האדמה לעולם איננה נמכרת לצמיתות. גם היבול שהצמיחה הקרקע בבעלותי איננו תמיד שלי – אחת לשבע שנים נפרצות הגדרות סביב השדה, הכרם או הפרדס – וכל דכפין ייתי ויקטוף ויבצור ויאכל – האדמה תישאר בבעלות הבעלים אך יבולה שייך לכולם, וכל אחד, ע"פ חז"ל, רשאי לקטוף למזונו, אך בכל מקרה אין רשות לקטוף או לבצור על מנת למכור לאחרים…
בבסיס חוקי השמיטה והיובל עומדת ההכרה שהמאבק על הרכוש, במיוחד על 'אמצעי היצור' של הרכוש, הוא מאבק נצחי. בכל חברה אנושית תמיד יהיו הבדלים בין עשירים ועניים.
"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" מיליוני אמריקאים יודעים מלים אלה (בתרגום האנגלי) בע"פ. הן חרותות על 'פעמון הדרור' (כך על סמך המקור המקראי ולא פעמון החירות) בפילדלפיה, אחד הסמלים הלאומיים של ארה"ב. מעט אמריקאים יודעים את המקור ממנו מצוטט הפסוק, ועל כך יש להצטער. המקרא איננו מדבר על "דרור" כערך במגילת זכויות האדם, אלא על מצווה ספציפית שצריך לקיים אחת לחמישים שנה, בשנת היובל. מדוע חשוב לקרוא את המלים בטקסט המקורי?
ראשית, על מנת להבין ש'דרור', או במונח הבתר מקראי 'חירות', איננו דבר שזוכים בו פעם אחת ולתמיד, אלא יש לשוב ולזכות בו שוב ושוב: אחת לשבע שנים ברמה אישית ואחת לחמישים שנה ברמה ציבורית–לאומית. החברה האנושית משתנה כל הזמן. המשועבד של אתמול יהיה המשעבד של מחר, ויש לשוב ולשלם את מחיר החירות, שהוא לא אחת מחיר כואב לחברה כולה.
הלקח השני חשוב שבעתיים: לעולם אין לנתק את ה'דרור' -חופש המצפון, המחשבה, האמונה, הבעת הדעה וההתאגדות מן המציאות הכלכלית! בני אדם רעבים לא יישארו בני-חורין לאורך זמן. שחרור העבדים ב'יובל' בפרשת 'בהר' קשור קשר בל-ינתק עם 'רפורמה אגררית' בה זוכה המשוחרר לחלקת אדמה, שהייתה בבעלות משפחתו בעבר הרחוק או הקרוב. אם לא כן, יהיה עליו להשכיר את כח עבודתו לבעלי קרקעות, ובמוקדם או במאוחר ישוב ויאבד את חירותו. בחברה חקלאית הקרקע היא אמצעי היצור העיקרי, ומי שנאלץ למכור את הקרקע שירש מאבותיו מוצא עצמו במדרון שסופו מכירת ילדיו ואח"כ מכירת עצמו לעבדות. בחברה המודרנית הכסף והידע הם אמצעי היצור העיקריים, ומי שאין בידיו כסף והשכלה, גם אם 'חירותו' ו'זכויותיו' מעוגנות בחוק המדינה, בפועל הם מצומצמים מאד.
שמיטה בפרשת בהר
מצוות שמיטה ויובל בפרשת בהר אינם מצע קומוניסטי משופר, אין הן רק שיטה אחרת לצמצום הפער החברתי – כלכלי. יש בפרשת "בהר" מגמה חינוכית ערכית לא רק ביחסי עניים – עשירים, אלא גם, או בעיקר, ביחסי אדם-אלהים: ההפנמה שתמיד יש שותף עליון ברכושנו הפרטי, גם כאשר השגנו אותו בכישרוננו ובעמלנו.
עלינו לשמור ולטפח א תהחברה הישראלית כ'חברת צדק' ולא 'חברת צדקה'. עלינו להפנים את סדר העדיפויות שהתווה הרמב"ם ב'שמונה דרגות צדקה' –הדרגה המעולה בכולם היא לאפשר לעני לפרנס עצמו ע"י עשיית שותפות עסקית או העסקתו כך שלא יזדקק לצדקה כלל.יש קבוצות אוכלוסייה שאינן מסוגלות לפרנס עצמן: קשישים וילדים, חולים ונכים. אלה ראויים לתמיכה של החברה, אך בישראל כיום יש אלפי אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד ואינם מוצאים עבודה, ויש רבבות העובדים משרה מלאה אך משכורתם איננה מאפשרת רמת מחיה סבירה לבני ביתם!
מוטלת עלינו חובה קדושה לקרוא דרור מן המחסור לכל יושבי ארצנו – להבטיח לכל אזרח בישראל אתהזכות להתפרנס ולפרנס את בני ביתו בכבוד מעבודתו.
שבת שלום