פרשת בחקותי סוגרת את ספר ויקרא, ואפשר לנשום לרווחה. זהו, נגמר הספר הזה שגרם לנו כל-כך הרבה קשיים בשבועות האחרונים.
אפשר לחזור לסיפורי המדבר, להתגלויות, לשחקנים המוכרים לנו. היסטוריה משפחתית.
ספר ויקרא לעומת זאת, מעמיד בפנינו שאלה קשה מנשוא והיא, האם זה מה שאלוהים רוצה מאתנו?
גם אם מוצאים הרבה חוקים יפים, כמו שבת או שמיטה, הרי שחלק לא קטן ממה שמופיע בפרשות האלה אפילו לא מוסרי בעיני רבים מאתנו. נידוי של אנשים בגלל מחלות גופניות, מערכת דתית הירארכית מבוססת על לידה, קורבנות אדם בדמותם של בני אהרון השרופים – שלא לדבר על בעלי החיים הנעקדים יום יום על המזבח.
איך כל זה מתקשר אל החיים שלנו, היום? ואולי השאלה החריפה ביותר ששמעתי בשבועות האחרונים, היא – מדוע אנחנו ממשיכים לקרוא בספר ויקרא?
ויקרא, בריבוי הנושאים שהוא מציע, הוא ההשתקפות שלנו, על פחדינו וכמיהות הלב שלנו.
כל האש והדם שבבסיס עבודת אלוהים, וגם כל מעשי החסד והאהבה.
בפרשה שלנו מופיעה קללה מעניינת:
"וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִיוְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם, בַּחֲמַת-קֶרִי; וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף-אָנִי, שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם… וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם…וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כ"ו כ"ז-ל').
חמניכם?
רש"י מסביר שמדובר בסוג של עבודת אלילים שהייתה מתקיימת על גגות הבתים, ונקראה חמנים מכיוון שהתקיימה לאור החמה; אבן עזרא טוען שמדובר בעבודת השמש ממש.
מדוע מחשיבה התורה כאן את הכרתת הבמות כקללה? אם נניח שהתורה אסרה את הבמות (ונדמה לי שהדעות עוד חלוקות בעניין, מכיוון שפולחן ה' לא רוכז תמיד בבית המקדש אשר בירושלים), הרי שזו קללה משונה. אלוהים מקלל אותם שהוא יעלים את במות העבודה הזרה שלהם?
על העניין הזה מביאים את דבריו של הרבי מפשיסחא: "שבשעה שנתבטל יצר-הרע של עבודה זרה נתבטל במידת מה גם כוח ההתלהבות לדברים שבקדושה". הכוח והרצון לעבוד את אלוהים צריך להיות שווה בחוזק שלו לרצון בעבודה זרה, כדי שתהיה בחירה שוות משקל (מתוך דבריו של ה"שפתי צדיק").
ובאותו עניין מזכיר לנו ה"אבני אזל" את סיפורו של "גור האש" ממסכת יומא – שביקשו חכמים לבטל את יצר הרע של עבודה-זרה מהעולם, והצליחו לגרש אותו והוא יצא, מקודש הקודשים, בדמות גור אריה מאש. ובסוף הכניעו וזרקו אותו לבור וכיסו אותו והוא נעלם (בבלי יומא, ס"ט). כלומר, אותו יצר הרע שמשך אנשים לעבודה-זרה, הוא אותו היצר שישב בקודש הקודשים. ועכשיו הוא מצוי בתוך בור ומכוסה עופרת – כדי שלא נשמע את צעקותיו ובכיו.
המדרש מבקש מאתנו לשים לב לדברים שהולכים לאיבוד, כאשר אנו "מנקים" את הדת. גם המדרש מבין שיש דברים שצריך להעלים מעבודת ה' תקינה – אבל בזמן שמעלימים את התועבות, צריך לשים לב מה ייעלם יחד איתן.
מה מקפיץ אותנו בפרשיות ויקרא? עם מה קשה לנו? מה אנחנו אוהבים? איך לוקחים את כל חוקי הספר הזה ויוצרים מהם עבודת אלוהים אמיתית?
הבעיה היא שלפי דברי המדרש, כדי ליצור עבודת אלוהים אמיתית, אנחנו צריכים לעמוד כל הזמן על סיפה של עבודה זרה. זה משלים את זה, האחד נמצא בתוך השני ומתוך השני.
יאיר הורביץ מספר לנו בשירו על "לואיס ילדת חלום", שמטיילת לה בשדרות עם אהובה ומדמה הכל לשמש. הכל שמש אצלה. אך בתים אחדים מאחורי השדרה, אם רק תגיע לשם, יראה לה המשורר את ארץ הצל.
ספר ויקרא הוא במובנים רבים הצל שמאחורי השדרה. הוא מה שקורה כששמש נופלת על משהו תלת מימדי. אם התורה הייתה שטוחה, הכל היה מואר. אבל היא לא, ניתן לאחוז בה, ניתן לסובב אותה ולהפיל את האור והצל על המקומות שאנו חפצים בהם. אך להיפטר מספר ויקרא – גם אם זה ינקה את הדת שלנו, רק ישטיח ויעקר את הכל.
וזה חבל.
וזה המהלך המפחיד אך היפה, שעושה הורביץ בשירו. שהוא מביא את ילדת החלום אל ארץ הצל שמאחורי השדרה המוארת – ומראה לה אותה. את ארץ הצל, שדווקא מתוכה מגיעה ההתבהרות.
שבת שלום