על פניו הפשט איננו נראה מטריד או קשה, אך חכמינו, כמו במקרים רבים נוספים, חשו באמת עמוקה מתחת לפני שטח. וכך אומר המדרש (במדבר רבה):
"'עשה לך שתי חצוצרות כסף' – זה שאמר הכתוב (תהלים כד) 'שאו שערים ראשיכם'. בשעה שהכניס שלמה את הארון למקדש אמר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם' שהיו הפתחים שפלים, ואמר: 'הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד'! אמרו השערים: 'מי הוא זה מלך הכבוד'? מיד בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו אלולי שאמר 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה' וחזר ואמר 'ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה' מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון".
על פי המדרש הזה התנהל דיאלוג מוזר בין שלמה המלך לבין השערים של בית המקדש. הוא ביקש להכניס את הארון לבית ה', ומוצא את השערים "שפלים", אי אפשר להיכנס למקדש. שלמה פונה אליהם בבקשה שינשאו את ראשם "ויבא מלך הכבוד". הם מזדעזעים מיהירותו של שלמה: "מי זה מלך הכבוד?" הם בטוחים שהוא מדבר על עצמו. רק כשהוא מסביר את כוונתו: "ה' עזוז וגבור" – הוא מלך הכבוד, נרגעו השערים, נשאו עצמם ונכנס הארון.
שערי המקדש, על פי המדרש, חשים בעלבונו של הקדוש ברוך הוא. הם חושדים כי המנהיג האנושי מבקש להתנשא מעל מלך מלכי המלכים. ודווקא עשיית החצוצרות בפרשה שלנו היא המקום בו הפרשן חש שקיים פוטנציאל מסוכן לבלבול – מי המלך ומי המשרת? עבור מי הפאר של המשכן? האם המנהיג האנושי יודע את גבולותיו? האם מלך מלכי המלכים חש מאוים? מהו עשה לך שתי חצוצרות כסף – מה התכלית שלהן? המדרש מבקש להצביע על הסכנה הטמונה בגאווה אנושית, בהפיכת בני אדם לאלוהים, בנסיון להפוך את האגו האנושי לקודש הקודשים במקדש.
אני מבקשת להוסיף למדרש המעניין הזה, עוד שכבה אחת של משמעות. בוא נניח לרגע שאנחנו הם המבקשים להכנס למקדש – למקום התרבות היהודית על גווניה וצורותיה. לא תמיד אנו באים בכבוד ובענווה – לעתים אנחנו מבקשים להכנס ברגל גסה ומזלזלת, ולהיות עסוקים בפאר עצמי ובהאדרת האגו שלנו. במקרים כאלה, אומר לנו המדרש, צריך להזהר. כדי להכנס אל המקדש עלינו ללמוד צניעות וענווה. אל מול מסורת כה ארוכה צריך לגשת בצניעות וברגישות.
אך לעתים הסיפור שונה לחלוטין – אנחנו איננו מרגישים ראויים להכנס. אנו חושבים שמשום שאיננו מאמינים בדיוק במשהו, פועלים באופן מסוים, לא יודעים מספיק, לא בטוחים מספיק, איננו יכולים לבוא. לעתים אנחנו בעצמנו חשים כי השערים עומדים להסגר ולמנוע מאתנו להכנס. לעתים אנו שוכחים כי אנו נבראנו בצלם אלוהים וכי המקדש נוצר עבורנו.
ועל כך אומר לנו המדרש: עשה לך, עשי לך, שתי חצוצרות כסף. אל תפחדי, אל תפחד. החצוצרות האלה הן סימן לכמיהה – הן כמו החצוצרות ביובל שמבשרות את השחרור מהעבדות, מהכבלים, מהחובות, מהמעמד החברתי. מהפחדים שאולי אני לא שייכת לכאן, שאולי מקומי איננו בתוך התרבות והיצירה היהודית.
הלוואי שכל אחת ואחד מאתנו ישכילו לעשות חצוצרות כסף, להשמיע קול צנוע אך בטוח בעצמו וביופיו, ואז יקויים בנו הפסוק: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם". והפתחים רחבים ויפים, וכל מי שמבקש להכנס בהם בצניעות, ביצירתיות, בהערכה עצמית וביושר לבב יבוא וייכנס.
שבת שלום.