בפרשת השבוע בהעלותך, עם ישראל סוף סוף יוצא למסע אחרי כמעט שנה של חנייה בהר סיני. כל השנה, הם קיבלו תורה, הוראה, חוקים ומשפטים. עכשיו הגיעה העת לצאת לדרך, אך גם היציאה לדרך מלווה באותות ובהכנות.
הבן הבכור שלי סיים השבוע תיכון וציינו את המאורע בטקס בבית הספר. הסתיים זמנה של למידה והכנה לחיים שמוקצה לו על ידי המדינה. לפי החוק, הוא עכשיו בגיר עם אחריות מלאה על גופו ועל מעשיו. הגיעה העת לפי כללי החברה שלנו שהוא יתווה את דרכו בחיים.
שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ (משלי א:ח)
פרשת בהעלתך פותחת עם ציווי ה' לאהרן להדליק את המנורה עם שבעה נרות שתעמוד בתוך אוהל מועד לצורך עבודת ה'. חז"ל תהו על הציווי הזה במדרש (במדבר רבה טו:ה): "אמר ל(עם ישראל) הקדוש ברוך הוא, 'לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם'". המדרש מספר משל על איש רואה שמוביל איש עיוור בדרך. כשנכנסו לבית, האיש הרואה אמר לעיוור להדליק לו נר להאיר לו. העיוור תוהה מהבקשה, כי הרי עד כאן האיש הרואה ליווה אותו. הוא שאל, "למה אתה מבקש ממני עכשיו להדליק לך נר?" האיש הרואה ענה, "שלא תהיה מחזיק לי טובה שהייתי מלווה אותך בדרך."
אנחנו מלווים את ילדינו, מאירים להם את הדרך בבית ובמערכת החינוך ומשתדלים ללמד אותם להיות עצמאים ולתרום לחברה. כפי שה' "העביר את הלפיד" לאהרון, כך אני מעבירה את ההובלה לבני. הוא לא אמור לחיות את חייו בתחושה שהוא כפוף לרצונות שלי. אני צריכה לזכור שהבאתי אותו לעולם כדי להתוות את דרכו שלו. ואני לוקחת את המדרש עוד צעד ואוֹמרת שאנחנו, דור המבוגרים, גם צריכים לבקש מבני ובנות הדור הצעיר להאיר לנו את הדרך, ללמד אותנו איך להתקדם בעולם.
בהמשך הפרשה, מניחים את לוחות הברית בתוך ארון הברית שנסחב על גבי הלוויים במסעי העם. בכל יציאה לדרך, משה היה מכריז, "קוּמָ֣ה ה' וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ" (במדבר י', ל"ה). מה יכול להיות פשר הקריאה להפיץ אויבים ולהניס שונאים? אני אומרת שהקריאה היא נגד האנשים המונעים מאחרים להשכיל, שמעדיפים בני עם טיפשיים ולא חושבים. שונאי תורה, מחבלים בדיונים ציבוריים, משמיצים, משתיקים ומחרימים אחרים. לימוד תורה והשכלה הם תהליכים ממתמשכים לכל החיים והם נחלת הכלל.
וכשהגיעו לחניה, היה משה אומר, "שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל." (במדבר י', ל"ו) מנוחת לוחות הברית היא סמל של שלום – כמו "שבת שלום". אלה שהתורה היא אומנותם אמורים להיות אלה שקוראים לשלום יותר מכל אדם אחר. תורה היא לא נשק לשליטה על ההמון אלא כלי יקר להשגת השלום.
כדי לממש את ההשכלה שקיבלו במשך שתים–עשרה שנים במערכת החינוך, על האזרחים החדשים להיות אקטיביים בשיח הציבורי – להשמיע דעות בדרכי שלום.
בסוף הפרשה, מרים ואהרון אמרו דברים קשים על משה, אחיהם. הפסוק הבא אחרי הדיבור הפוגעני הוא, "וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה." (במדבר יב:ג) מה זה אומר "עָנָו"? רש"י הסביר בפשטות "שָׁפָל וְסַבְלָן". ומה זה אומר "עָנָו מְאֹד"? רש"י מרחיב – זה לא שמשה היה חלש או שהיה לו מזג רע, אלא "מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה" כיוון שהוא ידע מי הוא, מה היכולות שלו ומה האמת הפנימית שלו, "בכל זה היו כל זולתם הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו…והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו."
בסיום התיכון של בני הבכור, אני אומרת לעצמי – הגיעה העת לשחרר ולהתחיל את המעבר ממובילה למובלת. ואני מאחלת לבני היקר, ולכל התלמידים והתלמידות המסיימים את המערכת החינוך – החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי הדתי, החינוך הממלכתי החרד"לי, החינוך החרדי, החינוך של המגזר הערבי – להמשיך את דרכו של החינוך שהיא דרך של שלום – להשמיע דעה וללמוד מכל אדם. ומעל הכל, לשמור תמיד את האנושיות והחמלה כלפי עצמכם וכלפי הזולת.